נובמבר השחור: נובמבר 2019 מסריח מהסתה, אלימות ואסון מתקרב

לפני כ־20 שנה, כשכוחותינו "שלטו" בדרום לבנון וכמעט מדי יום התרחשו שם פיגועים, אחד מהמאזינים בתוכנית הרדיו שלי "זהבי עצבני" ב־103FM הסתלבט עליי שאני יודע לדבר רק מהאולפן ליד כיכר המדינה. "נראה אותך מדווח מדרום לבנון ולא מצפון תל אביב", אמר. 
 

באותו היום ביקשתי מקצין הקישור ללבנון לארגן לי ביקור במוצבי צה"ל. קצין הקישור סירב בטענה שזה מסובך ומסוכן. התעקשתי. פניתי לדרגים גבוהים יותר. לקח כ־48 שעות עד שקיבלתי אישור. החתימו אותי על טונות מסמכים שבהם נכתב שאני משחרר את הצבא מכל מחויבות ביטוחית במקרה שאיהרג או איפצע. חתמתי על הכל בלי לקרוא את הפרטים, ונסעתי למטולה.
 

קצין הקישור נתן לי הנחיות והעביר אותי במעבר הגבול, שם הצטרפתי לשיירה שעמדה לצאת למוצבים. נכנסתי למושב האחורי במרצדס מטונפת, אחת מתוך כמה שיצאו באורות כבויים אל עבר היעד. במושב הקדמי הופתעתי לראות את מפקד פיקוד הצפון, אלוף גבי אשכנזי, שאותו לא הכרתי קודם לכן. לימים יספר אשכנזי שהיה בטוח שאחרבן במכנסיים מפחד ושאקלל את הרגע שרציתי להיכנס לדרום הפרוע של לבנון. "אכזבתי" אותו, ומאז הפכנו ידידים.

הלוחמים הרעיפו עליי אהבה וקפה בכמויות, ואשכנזי הופתע לראות שהחיילים במוצבים מכירים אותי מתוכנית הרדיו.

עברנו ממוצב למוצב. זה היה בערב ליל הסדר. מפקד פיקוד הצפון החליט שהוא עושה את הסדר עם הלוחמים. גיליתי בן אדם חם שאוהב את לוחמיו והם אותו. אדם שמדבר דוגרי, קר ומחושב בכל מה שנוגע לעניינים צבאיים, ורחוק מלהיות פוליטיקלי קורקט בעניינים אחרים שעליהם שוחחנו. מאז ועד היום נפגשנו מספר פעמים באירועים כאלו ואחרים, תמיד עם חיוך ועם אזכור של אותו מפגש ראשון בלבנון. 
 

בשבוע שעבר, כשאשכנזי הגיע לביקור באשקלון המופגזת, הוא נתקל בלוחמי השטח של ביבי שקיללו אותו, ירקו וטינפו עליו. "לך, יא שמאלני, מניאק, בן זונה. רק ביבי לא טיבי", הם נבחו כמו דוברמנים צמאי דם. אשכנזי סירב לשנות כיוון. "אני לא מפחד מהם", הוא נשמע אומר למלווים שלו, והדברים הופצו ושודרו בכלי התקשורת. 
 

נעלבתי בשבילו כשראיתי איך רמטכ"ל, מפקד פיקוד, שנפצע בזמן ששירת כסגן מפקד גדוד בגולני - הופך אצל הביביסטים לשמאלני אוהב ערבים, בלה־בלה־בלה. טינופות.

גם הרמטכ"ל לשעבר והמועמד לראשות הממשלה בני גנץ, שאך לא מכבר פשט את המדים, זכה לחוויה דומה כשהגיע לטקס הנישואים של בנו של ראש סיעת יהדות התורה יעקב אשר.
 

מחוץ למקום האירוע המתינו לו צעירים זועמים מאנשי "רק ביבי". הם קיללו את גנץ, צעקו בוז ארוך ותיבלו את הקריאות ב"מחבל, לך לאיימן עודה, לך לערבים, רק ביבי לא טיבי".
 

נעלבתי גם בשבילו. המושבניק שהקדיש עשרות שנים מחייו לשירות צבאי מסוכן, ארוך ומתיש, מגיע לחיים האזרחים ורוצה להמשיך לתרום לחברה - וזה מה שהוא מקבל ברחוב מההמון המוסת.
 

הפעם הראשונה שראיתי את גנץ הייתה בבסיס צה"ל בדרום, כשבא לטקס חילופי מפקדים בפיקוד דרום. ידידי הטוב אלוף טל רוסו עזב את הפיקוד, ולימים עשה את מה שעשו גנץ ואשכנזי והלך לפוליטיקה במטרה להשפיע על החברה הישראלית באזרחי. הזהרתי אותו כמה פעמים שהוא נכנס לג'ורה מטונפת שקשה לצאת ממנה בלי להסריח. הוא לא קיבל את עצתי שלא להיכנס לביצה. הוא נכנס, הבין מהר מאוד והודיע על פרישה. למזלם של המטנפים שלא צעקו לו "מניאק", "בוגד" ואת שאר הלקסיקון - כי זה היה עלול להסתיים רע מאוד מבחינתם. 
 

בימים האחרונים החלו אנשי הביבים לפתוח ליכלוכציה גם על הרמטכ"ל הפורש גדי איזנקוט. יש אצל המטנפים ושולחיהם חשש שאיזנקוט ייכנס למערכת הפוליטית, ומאחר שיש כלפיו אהדה גדולה בציבור, צריך להתחיל ללכלך ולגרום לו לזנוח את הרצון להשפיע כאזרח על המתרחש במדינה. 
 

זוכרים את הקריאות של הביביסטים "גדי, גדי, תיזהר רבין מחפש חבר"? התפלצתי כששמעתי את זה. נזכרתי בחברי הטוב, הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין שחק זצוק"ל. אמנון חשב שצריך להחליף את ביבי והלך לפוליטיקה. יועציו, שלא היו גאונים גדולים, לקחו אותו לסיבוב בשוק התקווה. הפעילים הפוליטיים של הליכוד קיבלו הודעה על הביקור והכינו אמבוש.
 

"כוח אבי לוי" עשה לליפקין שחק מה שלא עשו לו בעשרות פעילויות קרביות גלויות וחשאיות. הוא נאלץ לסגת בלי קרב, עם הזנב בין הרגליים. אומנם לא ירו עליו בנשק חם, אבל היריקות, העגבניות שעפו לעברו והטינופת מפי המוסתים גרמו למלווים שלו להבריח אותו מהשוק. נעלבתי בשבילו. אבי לוי הבין מאוחר יותר מי היה המותקף, ומה הוא עשה בשביל המדינה, ונסע לביתו של ליפקין שחק להתנצל. יצא גבר. 

בתחילת החודש הרבה אנשים טובים הזילו פעם נוספת דמעה ביום הזיכרון ליצחק רבין, שנרצח על ידי איש ימין מוסת, יגאל עמיר. מי שלא רואה את הסימנים שהיו לפני רצח רבין במתרחש בעצם הימים האלו הוא עיוור פוליטי. השבוע פורסמו פוסטים ברשתות החברתיות עם תמונות של אשכנזי, משה יעלון, גנץ וחבריהם למפלגה, כשעל ראשיהם כאפיות, ומי שלא זוכר את הפוסטרים של רבין עם כאפייה נוטפת דם הוא בת יענה פוליטית.
 

כשמלאו תשע שנים לרצח רבין, עשיתי סרט דוקומנטרי ששמו "מכתב אישום" (אפשר לצפות בו ביו־טיוב). הרבה אירועים יש בסרט, אמירות נוראיות והתנהגות פרועה של המון מוסת, שהגיעו לשיא באותו נובמבר נורא ב־1995. ריח של רצח פוליטי נישא אז באוויר, וריח של רצח פוליטי ישנו באוויר גם עכשיו. נובמבר 2019 נראה רע, נשמע רע, מדיף ריח רע - ריח של הסתה, אלימות, דם ואסון שבדרך.
 

הפוליטיקקים עסוקים בהשמצות, בטינופים ובהסתה. הם משקרים, מסכסכים, מנבלים. המילים שלהם חסרות ערך, ההבטחות שלהם לא מקוימות, הדברים הבוערים באמת שנוגעים לחיי היומיום של האזרחים לא מזיזים להם, גם לא שערה בגבה.
 

חדרי המיון מפוצצים, והתקנים לאנשי צוות בחוסר משווע; הנכים לא מקבלים את מה שהובטח להם; בתי אבות סיעודיים נסגרים; מחירי הדיור עולים; התחבורה הציבורית על הפנים; תושבי העוטף מתחננים לעזרה, הפסיכולוגים באזור העימות לא מקבלים שכר כבר שלושה חודשים; פועלים ממשיכים לצנוח בקצב מסחרר, כי אמצעי האכיפה לא מקוימים; הקורקינטים והאופניים החשמליים הפכו לכלי הרצח מספר אחת במדינה; במגזר הערבי והיהודי נמשך פסטיבל הרצח ללא הפסקה. והפוליטיקקים? הם עסוקים בעצמם. שיתהפך העולם, הם הכי חשובים.
 

ברדיו מתנגן שירו של שלמה ארצי "דוח רצח". יש לי צמרמורת: