קייטנת "סבא סבבה", אשקלון, 2035. אבי דיכטר בן ה־83 ממשיך מסורת שבה החל לפני יותר מעשרים שנה ומעביר את חודש אוגוסט עם נכדיו. רובם כבר בוגרים, אבל יש עדיין כמה דרדקים צעירים, והשנה הצטרפו, בפעם הראשונה, גם נינים. שיהיו בריאים. אחד מהם שואל לפתע את סבו הג'ינג'י שאלה מוזרה: "תגיד, סבא, איפה היית כשהם עלו עם לפידים על בית המשפט העליון?".
סבא דיכטר מאדים. "אני לא אוהב לדבר על התקופה הזו", הוא ממלמל, "בואו נעשה תחרות סליים". אבל הנכד מתעקש. "קראתי בוויקיפדיה על מה שקרה בשנה הנוראה ההיא", הוא אומר לסבא שלו, "כשהיה ראש ממשלה שקראו לו ביבי, והוא אמר שעושים נגדו הפיכה שלטונית והוא קרא לחקור את המשטרה ויצא נגד המדינה ונגד בית המשפט והמשטרה ואנשים האמינו לו וכמעט פרצה מלחמת אזרחים. סבא, מה אתה עשית אז?".
אז הנה, כשירות מיוחד לנכדיו וניניו העתידיים של אבי דיכטר, לשעבר לוחם בסיירת מטכ"ל וראש שירות הביטחון הכללי, שהקדיש חלק ניכר מחייו למען ביטחונה של מדינת היהודים תוך שהוא נשבע אמונים לחוקיה ומוסדותיה, זה מה שסבא שלכם עשה אז: שתק. האתנן שלו היה התפקיד היוקרתי של סגן שר הביטחון. אבל היי, יכול להיות שהשבוע הוא יקבל את תיק הרווחה, או משהו דומה.
חוויה דומה צפויה לכל האחרים כשייוועדו עם נכדיהם, או סתם יתייצבו מול אפס מעשיהם בימים הנוראים האלה. גלעד ארדן, שנתניהו העיף ממשרד התקשורת כדי לשקוע במדמנת השחיתות. יולי אדלשטיין, שנתניהו העיף מטקס הדלקת המשואות כדי לגרוף עוד כמה קלוז־אפים בפריים טיים. ישראל כ"ץ, שאכל מרורים מנתניהו פעם אחר פעם, וחזר בכל פעם שפוף ונרצע יותר מהפעם הקודמת. ניר ברקת, שאין חנופה הקטנה על מידותיו. צחי הנגבי, שבלע את הלשון. ועוד רבים ושפנים.
גדעון סער הציל אתמול את כבודה של מפלגה שהייתה פעם מפוארת, סוערת, חופשית ודמוקרטית. הוא התייצב באולפן "פגוש את העיתונות" ואמר את האמת. הוא לא היסס לפרגן לנתניהו, קבע שאסור לאסור עליו להרכיב ממשלה, ואפילו מתח ביקורת על מערכת המשפט. אבל חוץ מכל זה, הוא פשוט אמר אמת: בעשר שנות שלטונו הרצופות של נתניהו לא נעשה דבר על מנת לבצע רפורמות במערכת אכיפת החוק, המשפט והצדק. להפך, ההזנחה שגשגה, ומי שעודד את המצב היה אותו נתניהו. עכשיו, כשהאש מלחכת את גלימתו, הוא מסתער על המערכת בקלשונים.
זאת, ועוד: נתניהו נכשל כבר פעמיים ברציפות בהרכבת ממשלה. הוא כבר לא נחקר או חשוד, הוא נאשם בשלושה כתבי אישום שנוסחו בקפידה אחרי שלוש שנות עבודה יסודית של מאות אנשים בכל הדרגים. בראש המערכת הזו עומדים אנשיו של נתניהו. נתניהו הוא האיום הגדול על המשך שלטונו של הליכוד. נתניהו הוא הסיכוי הגדול של כחול לבן. החלפתו באיש ליכוד אחר תותיר את הימין בשלטון (ברוטציה) ותעניק למדינה את הממשלה שלה היא זקוקה. במצב הזה, הדבר ההגיוני היחיד שאפשר לעשות זה להרפות. זה מה שגדעון סער אמר אתמול ועל זה הוא חטף מיד מ"הליכוד", כלומר ממטורלל או שניים שיושבים בבלפור, מקלחת של ביוב, וכונה "חתרן" ו"בוגד".
אם ננכה כמה בריונים ושכירי תפקיד, שניים מהם הופיעו אתמול באותה תוכנית שבה השתתף סער, הרי שכמעט כל החברים בצמרת הליכוד חושבים בדיוק כמו סער. חושבים, אבל רועדים. הם גיבורים בחדרי חדרים. הם אמיצים מתחת לשטיח. אין בהם דאגה לגורלה של המדינה האהובה שלנו, אין בהם אחריות לשלמותן של מערכותיה החיוניות. הם בסך הכל רוצים לחזור בשלום הביתה, כלומר לא להרגיז את "המתפקדים" לקראת הפריימריז. אוי לבושה. הם מביטים בבריון המכהן כשר התקשורת מסתער בשידור חי על מוסדות השלטון וקורא לחקור תיכף ומיד את חוקרי המשטרה, להגיש כתב אישום נגד פרקליט המדינה שי ניצן ולהשליך את כל החבורה הזו אל מאחורי סורג ובריח. הם יודעים שאין בכל המלל הזה מילה אחת שקרובה בדרך כלשהי לאמת. הם יודעים - וממשיכים לשתוק.
קשה להבין מה מתחולל בנפשו של בנימין נתניהו. לאיש יש תודעה היסטורית. הוא יודע שאת נאום השטנה המחליא שנשא ביום חמישי נגד מוסדות המדינה שאותה הוא מתיימר להנהיג אי אפשר יהיה למחוק מהאינטרנט. הוא יודע שזו תהיה מורשת השנאה שלו. יודע, אבל ממשיך להסתחרר במהירות הולכת וגוברת, ביבבת מנועים מחרישת אוזניים, בוורטיגו שסופו ידוע מראש. למה?
את שיא החוצפה שבר נתניהו כשהביא את "פרשת רות דוד" כדוגמה לצורך לניקוי אורוות דחוף בפרקליטות, וכשהזכיר את הדרך שבה נאלצה השופטת הילה גרסטל לעזוב את תפקיד נציבת התלונות על הפרקליטות. כל מי שמכיר את פרשת רות דוד יודע שהחשדות שם מוליכים לסביבת נתניהו. כל מי שמכיר את השופטת גרסטל יודע מה דעתה על נתניהו ומורשתו. הוא יושב על השלטון כבר עשר שנים, הוא יכול היה לתקן, הוא יכול היה להנהיג רפורמות, אבל הוא העדיף להתבטל. עכשיו הוא מגבב את כל הדומן והרפש שנקרים על דרכו כדי למנף את הקנוניה הדמיונית שהוא מנסה למכור לצאן מרעיתו. כמה עלוב, כמה מיותר, כמה נורא.