אין זמן טוב יותר להודות: אני לא סובל את ונציה. יחד עם זאת, לבי עם תושבי העיר האיטלקית. בעצם גם זה לא, לבי ממש לא איתם. אני יושב בביתי וחושב על צרותיי, והשקיעה שלה מעניינת אותי כשלג דאשתקד. או יותר נכון כגשם דאשתקד. ההצפה של העיר מנפיקה שלל תמונות של אנשים מטיילים במגפיים, אבל כל תהילתה של ונציה מבוססת על כך שהיא בנויה על איים, עם תעלות מים ועשרות גשרים, וממילא היא מוצפת תמידית, והדרך היחידה לנווט בה היא באמצעות גונדולה או סירה.
הטבע עשה חסד עם ונציה - העיר שהוצפה לה יחדיו. אולי במקור היא הייתה עיירה חביבה וציורית, אך זו הפכה להיות עם השנים תפלצת תיירותית נטולת אותנטיות ומזויפת לחלוטין. כל גונדולייר מסחר את עצמו ואת פזמוניו המייגעים עד לעייפה. בכל סמטה שאליה נקלעים חשים כבתוך מלכודת תיירים מזן כזה או אחר. לא נתקלתי בגשרון קטן שלא עבר מיתוג ועיצוב ונשא עליו בכל דקה עשרות מתיירי כל העולם, שלכל אחד מהם שפה משלו ודרך משלו לעשות סלפי. אפילו לטבע נמאס כבר מהדבר הזה.
ההצפה הזאת נקראת באיטלקית אקווה אלטה. זו גאות שנתית שתוקפת את העיר ונגרמת, לדעת מומחים, בגלל ההתחממות הגלובלית - אותה תופעה שדונלד טראמפ טוען שהיא המצאה. אך לטבע יש דרכים אירוניות וטיימינג מושלם להכריז שהוא קיים. דקות לאחר שהמועצה האזורית דחתה תוכנית למאבק בהתחממות הגלובלית, העיר החלה לשקוע ורשמה את ההצפה הגדולה ביותר מאז שנות ה־60. הטבע נקודתיים חחח.
כמו כן, הממשלה בנתה מערכת הגנה מפני שיטפונות שתגן על ונציה, אך הפרויקט שעלותו מיליארד יורו הוקפא בשל פרשות שחיתות. זה נשמע יותר כמו אקווה חרטה. כך ייעשה לעיר שרואה את התהום ומפליגה לעברה תוך כדי שירה על גונדולה.
ונציה היא עיר נטולת אמת, שהפכה להיות מה שהתיירים רצו שהיא תהיה. המים הגיעו לה עד כאן, אבל עוד לפני כן התיירים הם אלה שהציפו ורמסו אותה, וגרמו לה לשקוע כשני מילימטרים בכל שנה. היא שכחה מי היא, ומה היה הקסם הראשוני שהיה בה, אם היה כזה.
האטרקציה המרכזית של ונציה היא פסטיבל המסיכות השנתי, אירוע מנג'ס בפני עצמו, שבו כל מיני אומנים ואומניות מתחילים בצורה וולונטרית - בלי שאף אחד יבקש מהם - לצבוע מסיכות בצבעים נועזים או מבהילים, לרוב גם וגם, ומוכרים אותן בכל פינה בעיר.
עם כל הכבוד, אנחנו כאן בארץ חיים בפסטיבל מסיכות יומי של פוליטיקאים צבועים, ולא צריכים להרחיק עד לאיטליה. כשביקרתי שם בזמן הפסטיבל, מיציתי את עניין המסיכות אחרי ביקור בחנות אחת. אז לעבור מחנות לחנות ולראות עוד מסיכות שהן עוד גרסה של עוד אומן לאותו רעיון - רק עורר בי געגועים לשושי זוהר וזמיר טריקים מרמת גן.
אז לא, ממש לא אכפת לי מוונציה. ובכלל, אין לי שום רגש מיוחד לעוד עשרות אתרים תיירותיים בנאליים ושחוקים אחרים המפוזרים בכל פינה בגלובוס. תאמינו לי שאתם לא רוצים לדעת מה אני מאחל למגדל פיזה, לגשר בסן פרנסיסקו, לביג בנד, למגדל אייפל, לפסל החירות - ומה הייתי עושה אם היו לי מספריים כשביקרתי במנזרים התלויים ביוון.
כל אלה, כולל ונציה, אינם מקומות אלא "אתרי תיירות" מאכזבים, שכשאתה מגיע אליהם אתה לא מרגיש לגביהם דבר, אלא רק תחושת דז'ה וו מטעה, שכאילו כבר ביקרת בהם עוד לפני שהגעת. כמו הציור של מונה ליזה.
אחרי שהאדם כבר שמע, קרא וראה עשרות צילומים שלה, הוא נוחת בלובר, עומד בתור, נכנס לאולם שבו יש כשלושה מיליון אנשים מקובצים ליד ציור אחד קטן של הגברת ליזה, שעוקבת במבטה המזלזל ובזה לכל מי שבזבז את זמנו וכספו כדי לבוא ולבהות בה דקה וחצי, ולהמשיך בדרכו תוך שהוא מסנן בבושה: יופי, עשינו את המונה ליזה, רוצים לאכול משהו?
לא אתפלא אם כוונתו המקורית של דה וינצ'י הייתה בדיוק זו - לצחוק בפניו של כל תייר שחש עצמו חובב אומנות, כשהוא רודף אחרי עוד מוצר פופ מאכזב. ובסוף גם מונה ליזה וגם ונציה יורקות עלינו, ואנחנו חושבים שזו הצפה.