להלן שבע אמירות על המצב הפוליטי במדינה: האחת, נתניהו הוא פוליטיקאי בחסד ומדינאי גדול, שהציב את מדינת ישראל על המפה העולמית כמעצמה אזורית חזקה ומשגשגת. הוא השכיל לנהל את מדיניות הביטחון שלה באזור הכי אלים בעולם בצורה זהירה ונבונה, שמר על ההרתעה האסטרטגית של מדינת ישראל מול כל אויביה, והשיג בכך בין השאר את הדבר החשוב ביותר למנהיג: מניעת מלחמה מיותרת. הבעיה שלו: התנהלות נהנתנית, הנתפסת כמושחתת, שאפיינה לא מעט ראשי ממשלות שלנו.
השנייה, שדה הקרב הנכון של נתניהו, בכדי להראות שנעשה לו עוול, הוא בבית המשפט. שם, ולא בכיכרות, ולא על גבם של אזרחי המדינה, הוא צריך להוכיח כי "לא היה כלום" וכי מערכות אכיפת החוק נוקטות כלפיו יחס מפלה. זאת, כמובן מתוך הנחת יסוד שיזכה למשפט הוגן. לשון אחרת, המבחן שלו יהיה מול הרכב השופטים - וזה יהיה גם המבחן הגדול של מערכת המשפט הישראלית בבית המשפט המחוזי וככל הנראה גם בבית המשפט העליון.
השלישית, נתניהו צריך לפרוש עכשיו מיידית מכל תפקידיו (בלי נבצרות או פטנטים אחרים), וללכת לקרב המשפטי מתוך הכרה שיש לו תמיכה רבה בציבור, והבנה שבמציאות הפוליטית של מדינת ישראל רוב העם הוא ימין־מרכז, ואילו השמאל הוא מיעוט.
הרביעית, אחד מהחסרונות הגדולים של נתניהו הוא שאין לצדו חבר קרוב, איש סוד שאינו חנפן, ושנתניהו יודע שעצותיו הן נקיות. מה שיש לו הם אשתו ובנו. בספר הידוע "אני קלאודיוס", מופיע המשפט: "ואוגוסטוס קיסר מושל באימפריה וברומא, וליוויה אשתו שולטת בו". אז ליוויה הרעילה את כל מי שסיכן את בנה (לימים הקיסר טיבריוס), ונתניהו אינו קיסר ולא מלך, כמו שמתנגדיו שבים ומזכירים, אלא נבחר ציבור שנתון להדחה בבחירות אפילו במפלגתו, אבל נתון, לכאורה, להשפעת אשתו.
החמישית, כל שונאי נתניהו, שעבורם תכליתה של מדינת ישראל היא להושיבו בכלא, יעלזו אם אכן כך יהיה. ואני שואל עצמי: ומה אז? מה יעשו באושר? פתאום "אין ביבי", ואז במה מתעסקים, את מי שונאים? והעיקר: איך מממשים את האושר במציאות שנתניהו איננו? השמים לא נפלו, הליכוד נשאר והדתיים והחרדים נשארים, ועמם כל בעיות השמאל. גם מזג האוויר לא ישתנה. אין לי תשובות טובות, אך אני מניח שעוד יצאו להפגין מול בית המשפט על מנת שיזרז את גזר הדין הרצוי.
השישית, כל הזמן אנחנו שומעים על כך שהדמוקרטיה קרסה או עומדת לקרוס, ששלטון נתניהו מקרב את קצה, והוא כ"רודן" יאמר עליה קדיש. ניתן להתווכח על כך, אבל תופעה בולטת היא שאין דמוקרטיה, ובראש ובראשונה בחירות, אצל כל אלו שגרונם ניחר מיללות על קץ הדמוקרטיה: קחו את מפלגתו של לפיד שם הוא שליט יחיד, רודן אמיתי; קחו את כחול לבן, שם שולטים שלושה גנרלים ולפיד; על ליברמן אין כמובן מה לדבר, והוא זה שלפתע הפך לתקווה של כל שוחרי הדמוקרטיה. דמוקרטיה אמיתית של בחירות קיימת רק בליכוד, במרצ, במפלגת העבודה ובחד"ש.
השביעית. ימים רעים באים עלינו. ואם נרד לשורש העניין: ישראל חשובה לכל הפוליטיקאים, אך האינטרס האישי חשוב להם יותר. טירוף.