מה שתנועת הליכוד עוברת בימים אלה הוא לא פחות מהיסטוריה, גם אם זה נראה כמו עוד מאבק כוחות פנימי שמוליד כותרות לשעה קלה בלבד ולאחר מכן נעלם כלא היה. הפעם זה הרבה מעבר לפרטים הפוליטיים המעייפים. במפלגת השלטון נפתח השבוע דף חדש וחשוב, שמשליך על כולם ללא יוצא מן הכלל.
אחרי שנים של דממה, קם גדעון סער והכריז "אני מוכן". הליכודניקים הוותיקים כבר התרגלו לדבר בשקט על הזמנים שבהם התאפיינה התנועה במחנאות. מאז חזר בנימין נתניהו לראשות הליכוד וכבש את ראשות ממשלה, הפכה הדרך של התנועה לחד־סיטרית - או שאתה עם נתניהו, או שאתה בחוץ. המתחרים התאדו עם הזמן, היו"ר הפך לביבי קינג.
לכאורה, המהלך הזה אכן היה הכי הגיוני - להתאחד סביב מנהיג מוכשר, מבריק, מוצלח, שפעם אחר פעם מביא את תנועתו לשלטון ואת חבריו למשרדי הממשלה ולכנסת. אך אליה וקוץ בה - זה היה טוב למפלגה, וזה היה גם רע. טוב, כי היא הפכה לחזקה יותר. רע, כי היא נהייתה פחות דמוקרטית.
הצעד האמיץ של סער מתבקש במפלגה דמוקרטית. השבוע הוא העלה הילוך, כשעבר מהכרזות לפעילות אינטנסיבית. בזירה הגלויה, הוא ממשיך בגיבוש המחנה ובהפגנת כוחו. בתוך הסיעה, רק בודדים הכריזו על תמיכה פומבית בו. ברמה המוניציפלית, הצליח סער לארגן מצעד של ראשי ערים שהודיעו בזה אחר זה על התייצבותם לימינו. ביניהם כרמל שאמה הכהן ברמת גן, שמעון לנקרי בעכו, איציק דנינו באופקים, דרור אהרון בגן יבנה, דני מורביה בלכיש ומישל בוסקילה, יו"ר סניף אשקלון והמשנה לראש העירייה. "יהיו עוד, רק התחלנו", מבטיחים מקורבי סער.
במחנה נתניהו, החזק, הדומיננטי והמוביל, שוב מדברים על המחנאות ולא חוסכים בהשמצות. שם סער הוא "הבוגד, החתרן והמפלג". לטענתם, הוא גורם לעצמו נזק לא פחות מזה שהוא גורם לליכוד. "הוא ממילא לא ינצח את נתניהו, והוא יודע את זה. לו הייתי סער, הייתי דורש פריימריז, גוזר על זה קופון פוליטי ובסוף מוותר. הרי אם הבחירות לראשות התנועה תתקיימנה עכשיו, וסער יובס, לא תהיה לו לגיטימציה לדרוש עוד פריימריז בהמשך".
אבל סער עמד על שלו, דרש וסיכם עם חברו הטוב, יו"ר מרכז הליכוד חיים כץ, שהאחרון יוביל את יוזמת הפריימריז לראשות התנועה עד הסוף. וכך היה. יש יותר ויותר קולות בליכוד שאומרים שהפעם נתניהו חושש באמת, חרף הסקרים המבטיחים לו ניצחון בבחירות המקדימות לראשות הליכוד, אם וכאשר תתקיימנה.
בית השיטה
הפריימריז האחרונים בליכוד, שגם בהם אף אחד לא באמת התמודד מול נתניהו, נערכו בשנת 2015. לפניהם נערכו הפריימריז ב־2013. לא משה פייגלין ולא דני דנון, שהתמודדו על ראשות המפלגה, הדירו שינה מעיני נתניהו. התוצאה הייתה ידועה מראש. לאורך שנים ארוכות השתמש נתניהו באותה השיטה - פריימריז בזק - שהוכיחה את עצמה פעם אחר פעם, משכה את השטיח מתחת לרגלי המתחרים והביאה אותו לניצחון.
את השיטה ניסח נתניהו עוד בשנת 2007, כשהליכוד היה בשפל, באופוזיציה, עם 12 מנדטים. נתניהו הבין שעליו לפעול מיד כדי לבסס את מנהיגותו. סילבן שלום, אז מספר 2 ברשימה, פיזר איומים על כוונתו להתמודד. לנתניהו נמאס, אז הוא קבע בחירות בזק לראשות הליכוד ולא השאיר לשלום זמן להתארגן. המתחרה פרש מהמרוץ והאשים את נתניהו ב"סגנון ניהול שמקובל במפלגת הבעת' הסורית".
מאז ועד היום עבדה השיטה מצוין. הפעם התלבט נתניהו אם להפעיל אותה שוב, או לא להסתכן. במקומה, הוא יזם עסקת חבילה, שמטרתה להרתיע את חברי הליכוד - הכל או לא כלום. לא רוצים בחירות להרכב הרשימה? מצוין, אז לא יהיו גם בחירות לראשות המפלגה. חיים כץ התנגד ולחץ על נתניהו, בטענה ש"אם יש מי שרוצה להתמודד על ראשות הליכוד, חייבים לתת לו". אחרי כמה תהפוכות וויכוחים קשים נתניהו הסכים - רוצים פריימריז לראשות הליכוד? קבלו. תוך שישה שבועות. מתי בדיוק? עד כה אף אחד בליכוד לא יודע.
התאריך המדויק פחות חשוב לסער. הוא "מוכן" והוא ממשיך לפעול. ומה עם אותם בכירים הנחשבים לטוענים לכתר, כמו יולי אדלשטיין, ישראל כ"ץ, גלעד ארדן וניר ברקת? מצבם מורכב. הם ניצבים בפני דילמה לא פשוטה. להתמודד מול נתניהו החזק, למצב את עצמם כמי שיורים בתוך הנגמ"ש ולהסתכן באובדן קולות של תומכי נתניהו, או להימנע מהתמודדות ולחכות ליום שאחרי? פירוש הדבר להפקיר את הזירה לסער ולהעניק לו יתרון עצום בעתיד, וייתכן שהעתיד קרוב. לשאלה הזאת אין תשובה פשוטה.
בוכים מרוב צחוק
בעוד בכירי הליכוד מתלבטים, המערכת ממשיכה לייצר תסריטי הימלטות מאימת הבחירות. ביום רביעי שעבר הודיע יו"ר הכנסת כי הוא לוקח את המושכות לידיו ומזמן את צוותי המו"מ של הליכוד וכחול לבן. בנפרד. בהפרש של כמה דקות בין פגישה לפגישה. במערכת הרימו גבה - איזה חידוש יש לאדלשטיין להציע מעבר לכל מה שנאמר במפגשי המו"מ הרבים, שכידוע, הסתיימו בכלום ובשום דבר?
מתברר שיו"ר הכנסת הציע לצדדים לשקול שוב את המתווה שנולד בליכוד לפני שבוע - רוטציה, שבה נתניהו מכהן ראשון במשך חודשים ספורים, ולאחר מכן
יוצא לנבצרות, ובני גנץ מכהן כממלא מקומו. בשלב הבא, גנץ הופך לראש ממשלה באופן מלא, ונתניהו לממלא מקומו וחבר הקבינט המדיני–ביטחוני. בקוקפיט שמעו וכמעט מיד דחו. "אנחנו ניצחנו בבחירות, ולנתניהו יש כתבי אישום. אין שום סיבה שיהיה הראשון. אם יבוא ויסכים לכהן שני, אחרי שיטפל בענייניו המשפטיים, אזי יהיה על מה לדבר", אמרו שם.
עם כל השוני ועם כל ההבדלים, גם בליכוד וגם בכחול לבן סבורים כי קיים תסריט כמעט אחרון שיכול למנוע בחירות. בשתי המפלגות בונים על הפחד ועל התסכול של חברי הכנסת מהעשיריות השלישיות. בליכוד עדיין מאמינים שאלה שמקומם בכנסת הבאה אינו מובטח יעדיפו להוביל לפיצול כחול לבן, או לכל הפחות ילחצו על חברי הקוקפיט לוותר לנתניהו, כדי שיכהן ראשון במשך כמה חודשים, ואז לקבל את השלטון לידיהם.
בכחול לבן מצדם מאמינים שכל אלה שעשו מאמץ אדיר, לקחו משכנתה, התמודדו בפריימריז, נכנסו לכנסת וכעת עלולים לעוף מהרשימה, ייגשו לנתניהו, יניחו על שולחנו אקדח מעשן ויגידו לו: "לא באנו כדי להתאבד בשבילך. תואיל בטובך להסכים להיות שני, ונקים ממשלת אחדות". כששואלים את מקורבי נתניהו, אם קיימת לתסריט הזה היתכנות, הם שולחים במסרון חוזר את הפרצופון (האימוג'י) הבוכה מרוב צחוק. עד פקיעת המנדט של הכנסת להרכבת הקואליציה נשארו 12 ימים.