קשה לדעת איך, אבל הפלונטר ייפתר מתישהו - ואז יגיעו החוקים שידאגו שהוא לא יקרה שוב. בעתיד אולי אפילו נשתומם איך חיינו במערכת שתמרצה נבחרי ציבור לא לפתור בעיות אלא לשמר אותן. ברקע הפלונטר שמעסיק אותנו פול־טיים, סרטונים של ילדים אחוזי בהלה בממ"ד באשקלון נבלעים בוויכוח סביב כמה אנשים הגיעו להפגנה בכיכר המוזיאון השבוע - 7,000 או 15 אלף. משונה שאף אחד לא נעצר לחשוב שבעצם בשני המקרים לא מדובר באירוע שמצדיק התעכבות כל כך ארוכה.
לצד ההתקפות שעוברות מתחת לרדאר כבר שנתיים, בשבוע שעבר עברו שמונה החלטות נגד ישראל באו"ם, כשבין המצביעות נגדנו היו גם גרמניה וקנדה. אפשר לקרוא לזה אנטישמיות חדשה, רק שזה לא באמת חדש. כמו בעיות רבות שסבלנו מהן לפני עשור, בעיית עזה לא התקרבה לפתרון. גם הבעיה האנטי־ישראלית בקמפוסים היוקרתיים בארה"ב, בשבוע האפרטהייד באירלנד, באיחוד האירופי ובאו"ם - לא נפתרה.
אבל הבעיה הקשה באמת שרוחשת מתחת לפלונטר הפוליטי ולרעש שהוא מייצר, היא שהפוליטיקאים שלנו איבדו מניע לפתור דברים. פעמים רבות משרת אותם יותר דווקא הסיבוך. אבי דיכטר אמר השבוע שאמיר אוחנה טעה כשיצא נגד הפרקליטות, משום שזה מנע ממנו את האפשרות להקים ועדה מקצועית שבאמת תבדוק ואולי תשנה משהו בשטח. רבים מהם אכן מעדיפים להצהיר ולהלהיט מאשר לפתור. כמו הטילים על הדרום, גם זה הפך להיות עניין שבשגרה.
המומחים בשימור בעיות הם חברי הרשימה המשותפת, שעמלים קשות כדי לשמר את בידול האוכלוסייה הערבית־ישראלית. אבל גם העסקנים החרדים משמרים את עוני מצביעיהם, כמו גם את התורה כהשכלתם היחידה שתקשה עליהם להשתלב בשוק העבודה. מפלגות האופוזיציה ודאי שלא פתרו שום דבר, ואפילו מפלגת השלטון בעשור האחרון הותירה בעיות רבות על כנן, כי זה סייע לה להיבחר מחדש. "עסקת המאה" היא ססמה עלומה, בדיוק כפי ש"כולם שונאים אותנו" הוא סלוגן טוב שמעורר פחדים ומניע לפעולה בקלפי. אין טעם, אם כן, לפעול כדי שישנאו אותנו פחות.
מתמרצים התנהלות בעייתית
אם הפלונטר הפוליטי המתמשך מוכיח משהו, זה שהמערכת הפוליטית במתכונתה הנוכחית מתמרצת התנהלות בעייתית. היא הביאה אותנו למבוי סתום, דד־לוק, תקראו לזה איך שתרצו. אין טעם לוויכוח אם הטיפשות וגסות הרוח של מי שלועג למפגינים גדולות מהטיפשות ומגסות הרוח של מי שמעודו לא ביקר בשום מוזיאון. אפשר לסכם שזה תיקו, ולהתמקד בשאלה מה יקרה כאן אחרי שזה ייפתר. הרי מתישהו זה ייפתר, ודווקא ההיתקעות הארוכה בדד־לוק היא שתביא את כולנו למסקנה שלאחר מכן יידרש פה מערך אחר.
דמיינו אילו חוקים יהיו פה בעתיד, מעבר לחוק שיגביל את מספר הקדנציות של ראש ממשלה ושלכולם כבר מובנת נחיצותו. נוכח מה שראינו בשנה האחרונה, יש להניח שנראה גם חקיקה שתגביל שימוש בכספי ציבור לצורך תעמולה: היא תותר רק במסגרת שלושת החודשים שלפני הבחירות ותהיה אסורה למשך הכהונה או במקרה של בחירות חוזרות. באופן כללי - בחירות חוזרות יהיו אופציה שלא תשתלם לפוליטיקאים בשום צורה.
מן הסתם יידרשו גם חוקים שיתמודדו עם סילוף עובדות, שיקנסו כלי תקשורת שטעו ולא תיקנו את עצמם, וגם את מי שממציא מספרים של משתתפים בהפגנות. מספר הרפטיציות של מילה או מסר יוגבלו, כדי למגר שטיפות מוח ומניפולציות שיצאו משליטה, בדומה לחוקים נגד פרסום סמוי. ברגע שהעניין הזה יפסיק להיות פרסונלי כדי לקבוע את עתידו של אדם אחד, יש להניח שיתוקן גם החוק המתיר היום לראש ממשלה לכהן תחת כתב אישום ללא הגבלה, אפילו במסגרת ממשלת מעבר. הרי הוא נועד במקור ליצירת יציבות, בעוד במצב הייחודי שנוצר הוא מייצר אי־יציבות.
נתניהו דאג לתאר כל מפגש שהיה לו עם מנהיג כלשהו בשנה האחרונה כ"היסטורי". רק שמתחת להצהרות, השאלה היא בזכות אילו מעשים הוא באמת ייזכר. בן־גוריון הקים את המדינה, בגין עשה שלום עם מצרים, רבין עם ירדן. השאר נשכחו ואינם מזוהים עם מעשה ייחודי ששרד את מבחן הזמן. כרגע הפלונטר התקדימי הוא הדבר הבולט ביותר בכהונתו, וישאיר לנו הרבה חומר למחשבה לשנים ארוכות. אולי בכך עוד תתברר תרומתו ההיסטורית לאומה.
חוקים למציאות חדשה
לכשתקום הממשלה, היא תתקשה להתעלם, למשל, מהצורך בפיצול תפקיד היועמ"ש מתפקיד התובע הכללי. הרי לא ייתכן שהאדם שמחליט להעמיד לדין ראש ממשלה, ייעץ לו למחרת בעניינים שוטפים. קשה יהיה להמשיך בלי ליצור מערכת פיקוח על הפרקליטות, שהייתה צריכה לקום כבר מזמן על ידי הילה גרסטל, וסוכלה. מן הסתם לא אמיר אוחנה יעשה זאת, אלא כפי שאמר דיכטר - שר משפטים שיעדיף תוצאות על תעמולה. שר מקצועי יוכל גם לקדם את שינוי שיטת הבחירה של שופטי העליון, כך שאפשר יהיה להפסיק להתעלם מנטייתם הפוליטית אלא פשוט לאזן אותה.
במשך יותר מעשור הבעיות האלה לא נפתרו, רק נעשה בהן שימוש כדי להיבחר שוב. עכשיו אין מנוס מלשנות, מתוך הפנמה שאופי הפוליטיקאים השתנה. פעם האידיאולוגיה הייתה חשובה מהקריירה, ולכן ליכודניקים גאים לשעבר כמו דן תיכון, בני בגין, לימור לבנת, מאיר שטרית ודן מרידור אומרים שוב ושוב שלו היו במקומו של נתניהו, הם היו מתפטרים מזמן. אבל אלה לא רק נתניהו והליכוד שמרוכזים בעצמם - אלה גם סתיו שפיר ועיתונאים למיניהם שקופצים לפוליטיקה כדי לשדרג את מעמדם. מניעיהם של כל הפוליטיקאים השתנו, ולכן דרושים פה חוקים אחרים למציאות שהשתנתה.
אנחנו סובלים כרגע מדיכאון לאומי, כל אחד מסיבותיו. מחנה כחול לבן מתאבל על ביזוי שלטון החוק, מחנה נתניהו מתאבל על החרמת זכותו הדמוקרטית לבחור, וישנם גם המדוכאים שלא מבינים איך מחנה נתניהו החליף את מה שהיה פעם מחנה הימין. חברי הליכוד נתקעו בפלונטר מדכא משלהם: מצד אחד רואים את התמיכה הציבורית ומפחדים שלא ייבחרו מחדש בפריימריז אם יגידו משהו, ומצד שני, בשתיקתם משמרים את המצב שבו לבחירתם בפריימריז אין משמעות של עשייה אמיתית או של יכולת להרכיב ממשלה.
קשה להתעלות כרגע מעל ההתכתשויות שמתחוללות מדי יום ומציפות את המדיה הרעבה לרייטינג, אבל מכל קושי אפשר ליצור שינוי לטובה. בסוף לא תהיה לנו ברירה אלא להגיע להסכמות לא רק לגבי הגבלה של קדנציות, אלא לגבי שינוי כולל שדרוש בשיטת הממשל. הפלונטר הזה בעיקר הוכיח עד כמה כולנו לא רוצים אותו. לצד חוקי נתניהו, אפילו התקשורת תיאלץ להחזיר מיוזמתה מועצת עיתונות מאוזנת עם שיניים, כדי להשיב לעצמה את האמון שאבד. לכו תדעו - אולי בעוד כמה שנים נסתכל לאחור ולא נאמין כמה טיפשים היינו, שאפשרנו מצב שבו לנבחרי הציבור לא היה תמריץ לפתור בעיות אלא דווקא לשמר אותן.