נוהל קרב: אז אנחנו שבויים של בית המלוכה בבלפור. הסתובבתי בכל הארץ בשבוע האחרון, מעוטף עזה לאצבע הגליל, ולכולם יש אותה שאלה: "מה יהיה, קוף?", ולכולם אני עונה תשובה זהה: "יהיה רע. הרבה יותר רע, הרבה סבל, עד שניפטר מהמשפחה הזו. הם צפויים להתעלק עלינו עוד כמה שנים טובות. תנו זמן לזמן".
אבל לאנשים אין זמן. כולנו באנו לכאן רק לסיבוב אחד, אין הארכה במשחק הזה. הרבה יותר מדי אנשים, חלקם נטולי הכנה למוח, מדקלמים טקסטים שכוללים את המונח "אקטיביזם שיפוטי". כמוני, הם לא למדו משפטים. כמוני, הם בקושי רב עוברים את השלב של המילים, אבל לדקלם הם עדיין יודעים.
זה מזכיר לי שכיכבתי בהצגה באנגלית "תום סויר". לא ידעתי לומר: איי דו. גם לא הבנתי מה אני אומר, אבל למדתי את הטקסט בעל פה - והייתי שפיץ. באותה מידה יכולתי לשחק את תום סויר גם בגרוזינית. אז ככה הם המתנגדים ל"אקטיביזם שיפוטי" - לא מבינים את הטקסט, אבל ביבי אמר להם שזה נורא חשוב, אז הם מדקלמים. הם גם פולטים את המילה "רפורמה", וכשאני הכסיל שואל רפורמה במה? אז הם עונים "נו, רפורמה, אתה יודע למה אני מתכוון/מתכוונת".
אז האמת היא שאיני יודע כלום. ומאחר שנהגתי הרבה, והקשבתי הרבה לרפורמטורים כמו מירי רגב, דודי אמסלם ומיקי זוהר, אני משוכנע שהציבור בדרך לקראת מגיפה של טפשת נפוצה. אגב, ככל הידוע לי, אין חיסון נגד המגיפה שבדרכה לארץ. נגזר עלינו להיות מונהגים בידי כסילים שאינטרסנט אחד נוהג בהם והוא מצייד אותם בטקסטים קצרים וקליטים. גם בדקלום הטקסטים הקצרים הם כושלים. נו, מה לעשות? כסילים, כבר אמרנו.
# # #
החלטתי להפיג את השעמום כתוצאה מהטפשת הנפוצה בסידורים דחופים. כתף שמאל שלי הזכירה את קיומה, וכבר הלכתי להרבה קוסמים שלא עובדים בחינם, צברתי חשבוניות אצל הנגרים האלה, ואף הגדלתי לעשות ושלחתי אותן לחברת הביטוח הרפואי, שתחזיר קצת גוזלים הביתה.
"שלום, בוקר טוב, אני בעניין החשבוניות ששלחתי אליכם וטרם התקבל תשלום. מה קורה עם זה?".
"שלום מר קופמן, אני רק צריכה לזהות אותך, כי אינך מופיע לי ברשומות כאחד שזכאי למענה טלפוני. תרצה לכתוב לנו הודעה באינטרנט ונציג יחזור אליך?".
"שלום מר קופמן, אני רק צריכה לזהות אותך, כי אינך מופיע לי ברשומות כאחד שזכאי למענה טלפוני. תרצה לכתוב לנו הודעה באינטרנט ונציג יחזור אליך?".
יופי, פה יהיה יום לימודים ארוך. הם התחילו לא טוב, ואני כבר בעצבים גבוהים. "יקירתי, כשבאה אלי הביתה הסוכנת שלכם, היא לא דיברה איתי על זכאות למענה טלפוני. היא לקחה הרבה כסף, 1,100 שקלים בחודש, כל חודש. אז לדעתי הצנועה אני זכאי לכל, גם למסאז' אם בא לי עכשיו, הרגע. בואי נתקדם. איפה הכסף?".
"אדוני, אתה טוען שאתה בעלה של שרית קופמן, אני חייבת לקבל ממנה אישור לענות לך".
"אין בעיה הרשות נתונה, תתקשרי אליה בשיחת ועידה, אני אמתין על הקו".
היא אכן התקשרה, ושמעתי את כיפוש עם הקול הרשמי. "אני לא תורמת בטלפון, אני מבקשת לא להטריד אותי. תודה", ואז היא ניתקה. התפוצצתי מצחוק. על כל שיחה ממספר חסום היא מדקלמת את אותו טקסט. "אדוני", אמרה המוקדנית, "אשתך לא משתפת פעולה. סמס לה להתקשר אלינו, ואני אעלה אותך על הקו".
"תקשיבי, יפעת. זה שמך, נכון? אני נוהג על כביש 6 דרום. לא יכול לסמס. תתקשרי אליה ממספר גלוי. מה אתם, ארגון פשע? מה זה מספר חסום? תתקשרי, אני ממתין".
אז היא התקשרה, וכיפוש נתנה לה אישור שאני זה אני, ועל אף שהיא המשלמת באשראי, יש לי היתר לייצג את עצמי. נורא התרשמתי מהאמון שאשתי נותנת בי. בשבוע שעבר היא הייתה בברלין, והמלון קנס אותה ב־150 יורו כי היא עישנה בחדר. היא הייתה עם עוד שתי חברות, בחדרים אחרים, שגם הן עישנו, אבל הן סירבו לשלם את הקנס ולא עשו להן כלום.
כשהיא סיפרה לי את זה, עלה הלחץ דם לרמות של טירוף. "תגידי לי, את נורמלית? נתת לנאצים האלה לגבות ממך קנס? אני לא מבין. הם שרפו לנו שישה מיליון, החולירות האלה. מה, את לא יודעת לדבר?".
"מאמי, אני לא כמוך. אני לא אוהבת להתווכח".
"מה זה לא אוהבת? הם הראו לך ראיות שעישנת? הרי לימדתי אותך איך פותחים את החלון, איך משתמשים בכוס כמאפרה, איך משליכים את הראיות לאסלה. היית איתי עשרות פעמים במלונות. איך הם יודעים שעישנת. אני בהלם".
"כנראה שהמנקות אמרו להם", ציינה כיפוש ביובש. "מה זה המנקות אמרו", שאלתי, "היה עימות מצולם ומוקלט ביניכן? מה זה אמרו, קיבינימט? אולי סבא שלהן היה קאפו במחנה השמדה והן לא מחבבות יהודיות? למה לא קראת לגסטפו שלהם? מה נסגר איתך? מה זו הנדבנות הזו לטינופות האלה. הייתי שורף את הכסף, אבל לא היו רואים ממני גרוש. את מדהימה אותי. אין שדה תעופה בעולם ו/או מלון שלא עישנתי בו, בכל הארצות של המשת"פים עם השלטון הנאצי. לי זה לא יכול היה לקרות".
אבל כיפוש היא עבדאית רק עלי. איתי היא יכולה להתווכח, מחוץ לבית היא סמל העדינות והרצון לשמור על החוק. "מאמי, תפסו אותי, אז שילמתי. די, תתקדם. זה היה, זה נגמר".
# # #
אבל עכשיו אנחנו עם יפעת על הקו, אני בנתיב הימני בכביש, מקפיד לא לעבור 110 קמ"ש ומחכה לקבל אישור מיפעת שמשלמים ושולחים ת'כסף. "מר קופמן, תודה שהמתנת על הקו. פתחתי את תיק התביעה, ואני רואה כאן שאכן יש חשבוניות משני פרופסורים. אבל התביעה נדחתה, כי הם לא בהסדר. אתה יודע, הייתה רפורמה".
עלה לי הדם לראש, הרגשתי חום בפנים. "יפעת יקירתי, תני לי מנהל בכיר ממך. הרפורמה שלכם לא מעניינת אותי. אותי מעניין אותי. את הסוכנת שלכם שעשתה עליי סיבוב צריך להכניס לחבית עם חומצה מלחית, ולסגור. טוב, אני מתחיל להשתגע. תני לי מנהל, יפעת, אני מרגיש שאני מאבד את זה".
"אין בעיה, מר קופמן. אני אעביר את הבקשה שלך למנהל, והוא יחזור אליך בתוך 72 שעות. זה הנוהל אצלנו".
הנחתי את סוכריית המנטה על המושב לידי. הדלקתי עוד סיגריה של טירוף, ושאפתי את העשן שאמור להרגיע. "יפעת, אני שמח שיש לכם נהלים. המילה הזו, נוהל, מזכירה לי מיד את המשפט של אדולף אייכמן. את יודעת מי זה, נכון?".
"יודעת, מר קופמן".
"אוקצור, אייכמן הסביר לתובע גדעון האוזנר שהוא השמיד יהודים כתחביב לשעות הפנאי, כי הפתרון הסופי פשוט היה בנוהל. הבנת? מנהל אני רוצה, ע־כ־ש־י־ו!!!".
זהו, סיימתי להיות נחמד ליפעת, וגם היא הפנימה כנראה את חומרת המצב. "תמתין, בבקשה, אני אבדוק מה אני יכולה לעשות".
הקשבתי למוזיקה של מעליות, שאמורה להרגיע את המבוטח. חברת ביטוח מהמרת שתהיה בריא כל חייך, רק שתשלם את הפרמיה החודשית. אתה מהמר שתזדקק לרופאים, כי אתה חרדתי וגם אידיוט. זה כמו ביטוח חיים שאתה משלם מגיל 22. החברה מהמרת שתחיה, אתה מהמר שתמות. מאוד פשוטה לביצוע הנוסחה הזו.
# # #
אבל פתאום שמעתי קול גברי, שהציג את עצמו כשלמה, שהוא אחראי משמרת במוקד הטלפוני. "שלום אדוני, במה אוכל לעזור?", הוא שאל.
"שמע, שלמה, אני רוצה לספר לך סיפור קצר. הסוכנת ביטוח שלי, המון שנים, קוראים לה שרי. רק שתבין את הפרדיגמה, לאמי קוראים שרה, וכך גם לאשתי הראשונה ולאשתי הנוכחית וגם לסוכנת ביטוח, אפילו שהן שירה, שרית ושרי, כולן היו פעם שרה. תסכים איתי שזה פרוידיאני. אוקצור, שרי הכירה לי את כיפוש. הן חברות המון שנים. אני יודע ששרי היא נוכלת־על־מלא, היא הרי סוכנת ביטוח ותמיד יש לה הסברים, למה לא מגיע לי החזר. אבל שרי שכנעה את כיפוש שהכי טוב לבטח אצלה גם בריאות כי היא מבטחת גם את השאר, וכיפוש בהיסח דעת שלא מתאים לה בדרך כלל, מיד נתנה לה אשראי וחתמה כאן וכאן. אני לא חתמתי, כי אני לא מאמין לכם למילה, כי אתם ערימה של נוכלים, וצריך לדבר איתכם רק עם קלשון ביד. אתרע מזלי וכואבת לי הכתף. אז הלכתי אצל הדוקטור, פרופסור גדול מ־א־ו־ד, נתן לי חשבונית, ועכשיו אתם אומרים שזה לא בהסדר. א. לא ידעתי שיש הסדר; ב. איפה הכסף, מתי הוא מגיע אליי?".
שלמה היה קשוב לכל אורך הסיפור והגיב: "מר קופמן, צר לי שכואב לך, באמת. אבל לחברת הביטוח יש מאגר רופאים משלה. אנחנו לא משלמים על כל דבר רק כי הגשת חשבונית".
"הבנתי אותך, שלמה. אתה רוצה שאני כמבוטח, אפנה לרופאים זולים סוג ז' שלמדו בהונגריה כי לא קיבלו אותם בארץ, שהם בשת"פ עם החאווה שלכם, כדי שההוצאות תהיינה זולות. הבנתי. אתם עסק ומתפרנסים ממצוקה של הלקוחות. לשיטתכם אתם גם צודקים, אבל אני אוהב נגרים מנוסים שלמדו כאן בכתריאליבקה, עדיף מנהלי מחלקות. יש לי את הסטייה הזו, אני מודה. אתם לא התרעתם בפניי על ההסדר ומה לא בהסדר. בדקתי את הפוליסה, קראתי רק עמוד ראשון, כי האותיות קטנות, והתעייפתי נורא. איפה הכסף, שלמה? מתי אתה שולח צ'ק?".
שלמה לא גילה הבנה. "מר קופמן, היית חייב לוודא עם הרופא שהוא בהסדר עם חברת הביטוח. לפי הנהלים שלנו, איני יכול לעזור לך. התביעה שלך נדונה ונדחתה על הסף. הפרופסור לא בהסדר. תבין גם אותנו".
"שלמה, אני מסרב להבין אתכם. הגעתי לרופא מסטול מחומרים משככי כאבים. לא שאלתי על הסדרים, רק הצבעתי על הכתף ואמרתי כואב נורא. לא נסעתי לקלאב־מד. הלכתי לרופא, שלמה, כי הייתי מושבת מכאבים. אז מתי אתה שולח לי צ'ק? אני ימבה שנים משלם לכם, מעולם לא תבעתי החזרים. עכשיו אתם תשלמו, אתם תחזירו קצת גוזלים הביתה. זהו".
כבר הגעתי למועצה אזורית אשכול, אני 54 דקות על הקו עם חברת הביטוח, ויש לי עוד המון סידורים טלפוניים. אני יכול להגיע גם לקהיר בזמן שיידרש ממני לסיים את הגבייה. אבל שלמה הפגין אמפתיה. "תקשיב, אני מבין אותך. מה שאני יכול לעשות זה להחזיר את התיק לדיון נוסף. זה המקסימום שאני יכול לעשות. תבין גם אותי".
עניתי שבטח שאני מבין, אני רק מבקש להיות נוכח בדיון הנוסף עם ערימת הנוכלים שתדון בערעור, כדי להסביר את עמדתי על הרפורמה וההסדרים. "איני בטוח שזה אפשרי לפי הנהלים שלנו", אמר שלמה, "אבל אברר ואחזור אליך. תרצה שגם הסוכנת שלך תהיה נוכחת?".
סירבתי מיד. "חס וחלילה וחס. איו־סולו־מיו. היא טובה רק בלעקוץ, עכשיו זה זמן מלחמה שלמה, אסור לקחת שבויים. עלות האחזקה שלהם יקרה מדי".
נפרדנו בידידות מופלגת.
# # #
סיימתי את ענייניי בעוטף והתחלתי לנהוג חזרה לישראל. ברדיו דיווחו על העצרת למען ביבי ברחבת מוזיאון תל אביב. כמובן שביבי לא ידע, לא ארגן ולא עודכן. הוא אומנם הזעיק את הציבור שלו לצאת למחות ברחובות, אבל הוא לא ידע. אף פעם רה"מ שלנו לא יודע. הוא לא יודע על צוללות, הוא לא יודע על ספינות ההגנה על אסדות הגז, הוא לא יודע על חאווה שגובים הפרקליטים שלו, על עסקאות כאלה ואחרות. האיש פשוט לא יודע. קורה.
מזל שהעצרת הסתיימה ללא נפגעים בגוף. נכון שתקפו שם שדרי טלוויזיה, וקראו לפרקליט המדינה עבריין, אבל זה בקטנה. לביבי מותר הכל. ואם מישהו ינסה לפגוע בבכירי הפרקליטות, אז הוא לא יידע. כפי שלא ידע על ההפגנה ההיא ברעננה, או במרפסת בכיכר ציון לפני 24 שנים. זו יופי של דוגמה אישית האמירה הזו: "לא ידעתי". חבל שהוא לא אמר רק את זה בחקירות, ושמר על זכות השתיקה. למעט מירי רגב, שום שר/ה לא הגיע/ה לעצרת, גם לא ביבי. הוא הותיר את השטח למעריציו. רגב פשוט לא מבינה את המציאות, כנראה, שבה ממשלה לא יכולה להפגין נגד רשויות השלטון.
אין לי ספק שיישפך כאן דם, זה רק עניין של זמן. אז ידקרו עיתונאי/שדר או פרקליט ותובע, מה כבר קרה? הלו, הורידו כאן ראש ממשלה ולא קרה כלום, אז על מה הפאניקה? יגדירו את המפגע/ים כעשבים שוטים, ונתקדם.
# # #
עוד עשרה ימים נדע אם הולכים לבחירות בפעם השלישית. לפי המציאות כעת, תהיה גם פעם רביעית, אולי חמישית - כי ביבי רוצה חסינות, ובלי חסינות אין לו שום בעיה לכהן כראש ממשלת מעבר גם שנתיים. זמן יש לו.
עצוב כאן בכתריאליבקה, כי אף אחד לא יודע מה יקרה. כבר שרפנו 4 מיליארד שקל על שתי מערכות בחירות, עוד 2 מיליארד יישרפו כנראה על הבחירות במרץ. כחול לבן עם הקוקפיט ושאר הכינויים זו לא אופציה שלטונית, לצערי, קואליציה הם לא ירכיבו כאן בזמן הקרוב.
אז אם הדרעק ימשיך במאבק כדי להתנחל ב־120 מושבים, זו מהות המושג פארש. לנו, הפלבאים, לא יהיה בזה שום שינוי מהותי ואיכותי. נמשיך לעבוד ולייצר מסים כדי לממן את ההפקה היקרה הזו, שבשום מקרה סביר לא תדאג לאזרח. משבר כלכלי, משבר חברתי, לא מעניין את בלפור נכון לרגע זה.
המדינה בשבי, עד שתהיה עסקת טיעון, שבמהלכה יוחלפו שבויים. תשעה מיליון ישוחררו בתמורה לאיש אחד שלא ירצה תקופת מאסר על פשעים חמורים שלכאורה ביצע. אני כבר מזמן מוכן לשלם את המחיר הזה. ואתם?