לפני שבוע נעצרו השידורים בכלי התקשורת שלנו לצורך דיווח על יום הזעם של הפלסטינים ביו"ש. פני קרייניות המהדורות המרכזיות התכרכמו, מבטים חרדים נתלו בפרשנים, ואלה ניתחו בדאגה רבה את תרחישי הקטסטרופה הצפויה. יום זעם על שום מה? על שום הכרזתו ההיסטורית של שר החוץ האמריקאי מייק פומפאו, שמשכה את שטיח עלילת הכיבוש מתחת לרגלי רמאללה.
והנה, חלף עבר לו היום הנורא, והשמיים לא נפלו. הזעם המזויף שניסתה ללבות הרשות הפלסטינית, תוך ניצול החיל והרעדה של התקשורת הישראלית, הסתכם בכמעט לא כלום. בתי הספר הושבתו לזמן מה, מקבלי משכורות נשלחו להפגין ולזרוק אבנים, אבל הצגת הזעם הסתיימה בקול ענות חלושה.
השבוע אמורה הייתה להתחולל רעידת אדמה פלסטינית נוספת בחברון. זמן רב מזהירים אותנו שאם יאושר מתווה הבנייה ליהודים, במקום שבו הקימו הירדנים שוק סיטונאי על אדמות יהודיות בחברון, יפרצו מהומות אלוהים. ראש הממשלה אפילו עיכב את אישור קידום הפרויקט בתואנה זו. לפני כשנה, אחרי שהיועץ המשפטי לממשלה אישר את המתווה ותפוח האדמה הלוהט הונח על שולחנו, כינס נתניהו פורומים ביטחוניים בתקווה שאלה יתריעו ויפחידו ויספקו לו תירוץ למנוע את המהלך. לא כל גורמי הביטחון שיתפו פעולה, אבל חלק שקשקו והפחידו והיו גם מי שהמשיכו לרטון באוזני עיתונאים השבוע.
והנה, כמה שבועות אחרי שנכנס לתפקיד שר הביטחון סירב נפתלי בנט להיבהל. מה שממשלת ישראל לא עשתה מאז נתניהו נתן את מרבית חברון ליאסר ערפאת, עשה שר הביטחון הזמני והטרי בנחישות ובענייניות. ראש עיריית חברון, הרוצח והמחבל המורשע תייסיר אבו סנינה, אומנם הביע מחאה ואיים כדרכו, כך גם עיתוני הרשות ושאר מרעין בישין, אבל לא היה שום דבר מעבר לכך.
מספר המחאות בשמאל העולמי והישראלי עלה בהרבה על היקף התגובה הפלסטינית. מתברר שהחזרת גזילת תרפ"ט ליהודים כואבת יותר לקו זנדברג־כסיף־גולן מאשר לגוזלים עצמם, הערבים. מעניין היה להיווכח, נוכח הניסיונות של שלוחי אבו מאזן להתסיס את הרחוב הערבי, בתגובת הציבור הפלסטיני. אצל רבים ניכר חוסר האמון במנהיגיהם, לצד אי־התרגשות מהבלתי הפיך - הנוכחות הישראלית ביו"ש. אז מה זה כבר משנה אם גם האמריקאים הכירו סוף־סוף במציאות, ומה כבר יקרה אם בחברון יגורו עוד כמה מאות יהודים? זה משנה רק למי שמנסה לחרחר מדנים ודוחף לימי זעם, מהומות ונפגעים.
שני מרכיבים נוספים מעצבים את האדישות ביו"ש - המצב הכלכלי הטוב יחסית והשליטה הביטחונית הישראלית. אצלנו משדרים תחושה כאילו הפלסטינים על סף גוויעה ברעב, אבל די לנסוע על כביש ירושלים־חברון, שלא לדבר על סיבוב במרכז רמאללה, כדי להבין שההפך הוא הנכון. את הפקקים לחברון וממנה מאכלסות מכוניות יוקרה רבות, יקרות וחדשות בהרבה מכלי הרכב של היהודים החולפים בכביש. בד בבד ברמאללה סצינת המסעדות ובתי הקפה לוהטת במיוחד. השאלה באיזו מסעדה לבקר מעסיקה את התושבים שם יותר מהצהרת פומפאו ומהשוק הסיטונאי בחברון.
ומעל הכל אין לשכוח את ההרתעה הישראלית האפקטיבית מאוד. בניגוד לעזה, שם הפקרנו את השליטה לידי כנופיות החמאס והג'יהאד, ביו"ש אנחנו נוכחים בכל הכוח. מרבית המזימות נגד הצד הישראלי מסוכלות, ומי שמעלה על דעתו לפגוע בו, יודע שגם אם יצליח, בתוך זמן קצר נגיע אליו. זהו המתכון האולטימטיבי לשקט ולטיפול בהפחדות.
איום הריבונות
כל זה אינו מונע קיום זירה נוספת של הפחדות, בקשר לירדן. השבוע ניסו מי שמכונים "גורמי ביטחון" להפחיד את מקבלי ההחלטות באמצעות אהוד יערי ולטעון שאם יוכרז על ריבונות ישראלית בבקעה, תקפיא ירדן את ההסכם שחתמה עמנו. לא זו בלבד שמדובר בהתערבות פסולה של לובשי מדים בעניינים מדיניים, גם אין ממה להיבהל. חלום הבלהות של השלטון הירדני הוא מדינה פלסטינית בגבולם. בכירים ירדנים הבהירו בחשאי בעבר שהם מעדיפים את ישראל על הגבול על פני ישות ערבית שתאיים להתחבר לרוב הפלסטיני המאכלס את ירדן.
גם אם תהיה מחאה ואפילו ביטול הסכם מצד הירדנים, אין לישראל מה להפסיד ואין לה סיבה למצמץ. 25 שנה אחרי החתימה על ההסכם עם ירדן, הוא מתברר ככישלון מוחלט. אנחנו מבוזים ומגונים בכל יום מטעם עמאן, מאוימים ומואשמים בהאשמות מחרידות. אדמות צופר ונהריים נגזלו מאיתנו, הירדנים בוחשים בהר הבית ותומכים במיליציה העוינת שרוחשת שם - שומרי הווקף. הם מבזים ישראלים שמבקשים להיכנס דרך מעבר הגבול, כפי שהיה רק השבוע, והפכו למדינת אויב, דווקא מפני שיש לנו הסכם איתם.
היחידים שיפסידו מביטול פיקציית ההסכמים הם הירדנים עצמם, שנוכל לנתק אותם מהמים שלנו שמוזרמים אליהם בכמויות עתק. נוכל גם להפסיק להעביר לשם עסקים ישראליים ולמנוע מהם פרנסה. לכן, די להלך עלינו אימים. במיוחד כשריבונות ישראלית בבקעת הירדן ובשטחי C ביו"ש דחופה ונחוצה מאין כמוה, הרבה יותר מהניירות הריקים שעליהם חתמנו עם הירדנים.
ממש לא אניגמה
כשיצאתי ביום שלישי בצהריים מפגישה עם אביגדור ליברמן, היה נדמה לי שהסיכוי לממשלת ימין עם ישראל ביתנו עדיין לא התחוור סופית. ליברמן אומנם הבהיר עד כמה ממשלה של 63 מנדטים תתקשה להתמודד עם האיומים הביטחוניים ועם הגירעון הכלכלי ואמר ששני הצדדים משתוקקים ללכת לבחירות, לצערו, אבל נראה שהוא עדיין מתלבט. מאוחר יותר אמר לי ליברמן שהוא אינו רואה סיכוי לממשלה צרה, אבל נא לא למחוק את האפשרות הזאת, ושעד יום רביעי ייתכן שנופתע. ליברמן גם ציין שעדיין לא החליט אם להצביע בעד חסינות לנתניהו, דילמה שצועדת יד ביד עם שאלת הכניסה לקואליציה בראשות הליכוד.
היה חשוב לו להזמין אותי ולהסביר לי את עמדותיו, למרות דברים שכתבתי עליו בעבר. אולי כי בחודשים האחרונים אני מגן עליו מפני ההתקפות הכוזבות של נתניהו ומקורביו, שמצאו פתאום כי הוא שמאלן ועוכר ישראל. לצד תמונה גדולה של זאב ז'בוטינסקי דיבר ליברמן אל הימין החילוני. הוא הזכיר שהתנגד להסכמי חברון שרקח נתניהו ומנה את מה שעשה כשר ביטחון למען ההתיישבות ביו"ש, בין היתר בחברון ובתחום החקיקה נגד ההשתלטות הפלסטינית על שטחי C. הוא גם סיפר כיצד הורה על פינוי חאן אל־אחמר, רק כדי לגלות ש־14 שעות לפני הביצוע עצר נתניהו את המהלך מאחורי גבו.
אכן, ליברמן כשר ביטחון היה טוב בהרבה להתיישבות משר הביטחון נתניהו, ואיש אינו יכול לטעון באופן אמין שהמפלגה שלו נמצאת משמאל לליכוד של נתניהו. אז למה לא הוקמה עד היום ממשלת ימין, אחרי כל כך הרבה שנות דילים מפולפלים בין ליברמן לחרדים? איווט טוען שהחרדים, משיכרון כוח, הגיעו לשלב החזירות ושברו את גב הגמל. ייתכן שמסיבה זו לא נסגרה עד היום קואליציה מולו, ואין כל אניגמה בהתנהלות של ישראל ביתנו. כדאי לליכוד ולחרדים להסיק את המסקנות.
החברה הישראלית זקוקה נואשות למפלגת ימין שלא תסכים לשלם לחרדים מחירים מופקעים עבור קואליציה משותפת. הצעותיו של ליברמן נוגעות לבעיות שטמון בהן זרע פורענות לכולנו. למשל, פתרון גיור שפוי למאות אלפי ישראלים, חוק הגיוס והשתלבות של החרדים במשק היצרני. ימין שדוגל בכל אלה קורץ לרבים. עכשיו רק חובת ההוכחה על ליברמן שפיו ומעשיו שווים.