1. דוחות למגירה: בזמן שהמדינה סערה השבוע בעקבות פרסום התוצאות העגומות של מבחני פיז"ה של ארגון המדינות המפותחות, ה-OECD, משלחת של הארגון הבינלאומי סיימה בשקט מופתי את ביקורה בישראל. בראש המשלחת עמד ד"ר אלברו פררה, מספר 5 בארגון ולשעבר שר הכלכלה של פורטוגל. הביקור, שכלל מפגש עם הנהלת האוצר בראשות השר משה כחלון, שר הפנים אריה דרעי ואחרים, נערך לקראת הכנת הדוח השנתי של ה-OECD על המשק הישראלי שיפורסם בקרוב.
למרות שפע מחמאות למשק, הביקור לא זכה משום מה ליחסי ציבור. זה קצת מוזר בהתחשב בעובדה שכל בדל ידיעה חיובית על המשק זוכה בעיתוי הנוכחי להבלטה חריגה. ייתכן שהדבר קשור לממצאים ההזויים שנכללו בטיוטת הדוח, שהקשר בינם לבין המציאות רחוק כמו עמדותיהם הפוליטיות של ביבי וטיבי.
אז מה ייכתב בדוח הקרוב של ה־OECD על המשק? ובכן, ישראל נהנית מצמיחה גבוהה (של כ־3%), אלא שצמיחה גבוהה היא עניין יחסי. על פי התחזיות של בנק ישראל, הצמיחה בישראל צפויה לרדת במהלך 2020.
הלאה. כלכלני הארגון מחמיאים לכל המעוניינים על "ההתייצבות במחירי הדיור". התייצבות? המחירים, שרמתם הייתה גבוהה ממילא, עלו בשנה האחרונה ב־2% נוספים. זאת לא התייצבות אלא המשך הזחילה כלפי מעלה. טיפול אפקטיבי בבעיית מחירי הדיור חייב היה להביא להורדת מחירים של לפחות 5% לשנה. זה לא קורה למרות הצפת השוק בדירות מוזלות של מחיר למשתכן. כל קבלן מתחיל מדווח על גידול במכירת דירות ועל צפי להאצת מגמת עליית המחירים.
בארגון הבינלאומי מדברים גם על איתנות פיסקלית, או במילים אחרות תקציב חלומות. זה אחד הסעיפים ההזויים, שכן כולם יודעים שב־2020 נחיה עד להודעה חדשה ללא תקציב. זאת עומדת להיות שנה מאתגרת יותר, הכוללת צורך בקיצוץ דרמטי בגירעון. לא ברור מאיזה כוכב נחתו כלכלני הארגון שזרקו לאוויר את המונח "איתנות פיסקלית", בשעה שהם חייבים להתריע בפני כל מי שרוצה לשמוע שהתקציב בבעיה קשה ובחירות מועד ג' הן מועד לפורענות. השיאים נשברו כשקראתי את הסעיף האחרון, וחשבתי שלבטח מדובר בטעות. ב־OECD מדברים על צמצום אי־השוויון. טיעון מופרך זה מתפרסם בשבוע שבו התפרסמו נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המצביעים דווקא על גידול באי־השוויון. אפילו כחלון עצמו הודה שיש עלייה קלה באי־השוויון, "ואנחנו נטפל בזה".
ולקראת סיום, אתנחתא קומית קלה. בארגון מזהירים מהצפיפות והעומס בכבישים, וכי בשנת 2060 קשה יהיה לנוע בכבישי ישראל בגלל ריבוי הילודה. מעניין לשמוע מהכלכלנים כמה זמן לקח להם להגיע עוד בשנת 2019 מנתב"ג לת"א או לירושלים.
נתוני ארגון ה־OECD חשובים ומספקים לנו תמונה על מצבנו במרחב הגלובלי בתחומים שונים. אבל בשביל זה יש לנו את מבקר המדינה, שבימים שעוד נתגעגע אליהם סיפק לנו דוחות קטלניים על שוק הדיור, מעונות ראש הממשלה ועוד. אסור שכלכלני הארגון יתמקדו בלעשות לנו נעים בגב, ומומלץ שלא יסתפקו בתפקיד המראה הוורודה. כדי שדוחות ה־OECD יהיו אפקטיביים ולא יהיו כבושם שנעים להריח אבל מסוכן לשתות, הם חייבים להיות אקטיביים ולהמליץ מה צריך לעשות לשיפור המצב.
אם זה לא יקרה, דוחות הארגון יהפכו לעוד דוח שייערם באחת מהמגירות. וחוץ מזה, יש להביא בחשבון שישראל אינה עוד מדינה במרחב ארגון המדינות המפותחות. הרכב האוכלוסייה הייחודי, הכולל את המיעוטים והחרדים, שהשתתפותם במעגל החיים המודרניים (בעיקר במעגל העבודה) מוגבלת, מעוות דרמטית את התוצאות, במיוחד בנוגע לנתוני אי־השוויון למיניהם.
2. פורשת בחדווה: חדוה בר התוודתה בראיונות שונים שתפקיד המפקחת על הבנקים היה פסגת שאיפותיה המקצועיות. לאחר שהגשימה את החלום, היא יכולה לחזור לישון ללא סיוטים ולחשוב על אתגרים אחרים.
הסיוט של המפקחים על הבנקים לדורותיהם הוא להתעורר בוקר אחד ולגלות שבמשמרת שלהם התמוטט בנק, כמו במקרה הבנק למסחר. במשמרת של בר אומנם לא קרס בנק, אבל מצד שני גם לא נפתח בנק חדש. ההפך. בנק אגוד יתמזג עם מזרחי טפחות וייעלם מהמפה. לפני חודשיים ניתן אומנם רישיון להפעלת בנק וירטואלי, ועדיין לא ברור אם הצלחתו תהיה דומה לזו של חברות הביטוח הווירטואליות.
בר מונתה על ידי הנגידה קרנית פלוג, והשתיים תחזקו כימיה מעולה. בסביבת בר מכחישים שמערכת היחסים שלה עם פרופ' אמיר ירון, הנגיד הנוכחי, הייתה צוננת. מצד שני, עד לפני ימים אחדים הכחישו שם בפניי גם שהיא עומדת לפרוש. כשביררתי על כך, התייחסו לשאלתי כפנטזיה. במקרה זה אנחנו מסכימים שלא להסכים, אף על פי שברור שיחסיה של בר עם הנגיד הנוכחי שונים מאוד מאלה שהיו לה עם הנגידה הקודמת.
בר פורשת שלושה חודשים לפני תום תקופת חמש השנים ותצא לחופשת שחרור. אלה בתקשורת המהללים כיום את פועלה לטובת הצרכן (במידה מסוימת על חשבון יציבות המערכת) שכחו שעם מינויה הם טענו שהמפקחת תדאג לבנקים בכלל וללאומי (משם הגיעה) בפרט, על חשבון הצרכן. הם טעו בענק. בפועל בר הייתה מפקחת לא ידידותית למערכת יותר מכל קודמיה.
מספר דוגמאות: בר המליצה להפריד את חברות כרטיסי האשראי מהבנקים למרות ניירות עמדה שנכתבו בבנק ישראל עצמו, שקבעו שההפרדה לא תתרום לתחרות או תוריד עלויות. בפועל הם צדקו: הריביות והעמלות עלו, ותחרות לא נראית באופק. בר הגדילה לעשות כשהשאירה את ויזה כאל בבעלות דיסקונט ולא הפרידה גם אותו. הנימוק היה שהמהלך יחזק את דיסקונט ויסייע להתמודדותו מול הגדולים. מנכ"לית דיסקונט לילך אשר טופילסקי הצליחה בעבודת שכנוע מצוינת.
ולבסוף, גם המפקחת נסחפה עם גל הפופוליזם בעניין שכר הבכירים ולא התריעה על אפלייתו לרעה של סקטור פיננסי שלם בהשוואה לחברות בורסאיות אחרות. בר ניסתה לשכנע את הבנקאים שהמנהלים שפרשו יוחלפו באחרים. זה נכון כמובן, אך ימים (ולא רבים) יגידו אם חנן פרידמן נכנס לנעלי רקפת רוסק עמינח, אם אורי לוין עדיף על אשר טופילסקי, ואיך יתפקד דב קוטלר בהשוואה לאריק פינטו.
בר לא נשכבה על הגדר למען הבנקאים ועל רקע זה היו לה חילוקי דעות קשים עם מנכ"לית בנק לאומי לשעבר רוסק עמינח, שהטיחה בה שהיא טומנת את ראשה בחול.
למפקחת היו נסיבות מקילות. היא הגיעה לתפקיד בשיא המתקפות הפוליטיות על המערכת הבנקאית ועל הפיקוח, שעליו נטען שהוא דואג רק לאינטרסים של הבנקאים. השיא הגיע עם ועדת החקירה של האשראי לטייקונים. הרבה ממש לא היה בטענות אלה, וגם בלון ועדת החקירה התפוצץ. אבל זה הקשה על בר ללכת בין הטיפות. היא ספגה ביקורת 24/7 גם מהבנקאים וגם מהפוליטיקאים. לכן אין ספק שהיא חשה הקלה. לא רק שהקדנציה עברה בשלום - אלא שהיא הצליחה לקדם שינויים לא מעטים, ובראשם התייעלות הבנקים.
ביום שהודיעה על פרישתה הוצפה בר ב־120 הודעות וואטסאפ מפרגנות על כך שקיבלה את ההחלטה הנכונה ושהיא מסיימת בשיא. "מיציתי את עצמי, ואני מרגישה שבשנים האחרונות עשינו מהפכה", אמרה למקורביה. בתום שנת הצינון (שמונע מעבר למערכת הבנקאית) היא תחשב מסלול מחדש.
3. נזקי הרגולציה: אחת ההחלטות היותר חשובות שהמפקחת על הבנקים יכולה לסמן עליהן וי גדול היא אימוץ עמדתה התומכת במיזוג בנק אגוד עם מזרחי טפחות. זה לא היה פשוט, כי עמדתה סתרה את זו של שר האוצר, שר הכלכלה והממונה על התחרות.
עמדת הפיקוח התקבלה לפני יותר משנה, אך רשות התחרות בניהול מיכל הלפרין טרפדה אותה, עד שבית הדין להגבלים קיבל את עמדת הבנקאים ואת המיזוג. בהנחה שלא יוגש ערעור (כך לפחות הייתה ההבנה בין נציגי הצדדים) וכדי שלא לבזבז זמן, המגעים על השלמת המיזוג עברו להילוך גבוה, וישנה הסתברות גבוהה שהמיזוג יושלם עד סוף החודש (תוקף ההסכם בין בעלי אגוד למזרחי יפקע בסוף דצמבר במקרה שהעסקה לא תמומש).
המיזוג ייעשה בתמורה להקצאת מניות. בעלי השליטה בבנק אגוד יקבלו בתמורה לבנק נתח מניות של מזרחי טפחות. העסקה לא רעה לשני הצדדים, אלא שבעלי הבית באגוד נפגעו, וזה באשמת הרגולציה: שוויו של בנק אגוד לצורך המיזוג נקבע על 60% מהונו, ואילו שוויו של מזרחי טפחות נקבע לפי היחס בין שווי השוק שלו להונו. עברה שנה ובנק אגוד הוסיף להונו העצמי 100 מיליון שקל, ולכאורה היו הבעלים אמורים לקבל יותר מניות. אלא שבאותה תקופה זינקו מניות מזרחי טפחות ב־48%. כתוצאה מכך היחס בין שווי השוק להון המניות של הבנק טיפס ל־132%. במילים פשוטות, התוצאה האומללה לשינוי הפרופורציות היא שבעלי בנק אגוד יקבלו היום פחות מניות של מזרחי טפחות.
לו המיזוג היה מתבצע במועד, מצבם של בעלי בנק אגוד היה טוב בהרבה. בעלי בנק אגוד מתוסכלים אך אינם יכולים לתבוע את המדינה בגין הסחבת המיותרת. נותר להם להתנחם בהנחה שמניות בנק מזרחי טפחות הממוזג יזנקו בעקבות המיזוג. הם חייבים להתאזר בסבלנות, שכן המניות שיקבלו ממילא תהיינה חסומות לתקופת זמן מסוימת.
ומילה נוספת על עתידם של עובדי בנק אגוד. העובדים אינם חיים בחלל ריק, גם אם יועצם ירון זליכה יאמר אחרת. המערכת הבנקאית חוותה בשלוש השנים האחרונות התייעלות שכללה פרישת 6,000 עובדים. הנהלת בנק אגוד לא בזבזה זמן ובמהלך 2019 פרשו בשקט כ־150 עובדים בתנאים משופרים. אלה כוללים חבילת פרישה של כמיליון שקל לעובד.
במועד השלמת המיזוג תוצע תוכנית פרישה נוספת של כ־250־300 עובדים בתנאים מועדפים. מדובר בפיצויים של 275% מהשכר הקובע (לעומת 250% בבנקים האחרים) בתנאים נלווים. בתנאים כאלה הייתי נוטש ברגע זה את המקלדת ומחפש עיסוק אחר.
4. האנרגיות של רוזן: ענייני האנרגיה שבים ועומדים בשבועות האחרונים על סדר היום. בימים הקרובים יחל הגז לזרום ממאגר "לוויתן", לקול מצהלותיו של שר האנרגיה יובל שטייניץ. חברת החשמל מקדמת במרץ רב את הרפורמה, ואם לא תחול הפתעה של הרגע האחרון, תעריפי החשמל יירדו בחודש הבא ב־4%.
אלא שבמכון האנרגיה והסביבה משקיפים הרבה יותר רחוק. המכון מספק את התחזית המקצועית לשנים הבאות עבור החברות הפעילות במשק האנרגיה ובתעשייה. אחד הצמתים החשובים בנוגע לעתיד משק האנרגיה בישראל הוא כנס התחזיות שיתקיים בשלישי הבא. הכנס לשנת 2020 מתקיים זאת השנה השמינית ברציפות ומגיעים אליו פקידי ממשל בכירים, אנשי מקצוע ובכירי הענף, שמנסים כמיטב יכולתם המקצועית להרחיק ראות.
יוסי רוזן, יו"ר מכון האנרגיה, מציין בדאגה: "אנחנו בצומת דרכים של שינויים דרמטיים, והיעדרה של הממשלה מעיק מאוד. על רקע זה קשה מאוד לתכנן לטווח ארוך. מי שמשתלט על העניינים הוא הדרג המקצועי, המקבל החלטות שנויות במחלוקת".
ובכל זאת, מה עומד על הפרק במצב הנוכחי?
"המהלך הדרמטי הוא תחילת הזרמת הגז וההשפעה הגדולה על הכלכלה. נושא מהותי הנתון בוויכוח הוא עתיד תעשיית הרכב עד 2030. כדי שכלי הרכב בישראל יהיה חשמליים, כפי ששואפים במשרד האנרגיה, יהיה צורך ביותר מעשר תחנות כוח המונעות בגז שיוקמו על ידי יזמים פרטיים. נושא נוסף הוא הרפורמה בחברת החשמל שיצאה לדרך ומשנה גם היא סדרי עולם, ומעל כל אלה מרחפת סוגיית הרגולציה הסביבתית הלא מידתית".
נתחיל דווקא בנושא איכות הסביבה. מה מציק לך בפעילותם? הרי חשובה להם איכות האוויר שאנחנו נושמים.
"אין לי ויכוח על זה, אבל לפעמים העמדה שלהם תלושה מהמציאות. מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה שיגר בימים האחרונים מכתב הממליץ לסגור בתוך שנים בודדות את בתי הזיקוק. אם אכן ההמלצה שלו תתקבל, ואני מקווה שלא, מדובר בהונאה הגדולה ביותר של המדינה. לפני 11 שנים הממשלה הפריטה את בתי הזיקוק לפי תשקיף של 2 מיליארד שקל, ופיצלה אותם לשניים. ערב המכירה המדינה משכה דיווידנד של 2 מיליארד שקל. בכל תהליך המכירה היא לא גילתה בשום מקום שלכאורה היא משאירה זיהום אדיר ובעוד עשר שנים היא תציע לסגור. בגלל הדרישות של המשרד להגנת הסביבה, בתי הזיקוק השקיעו עד היום 1.5 מיליארד שקל כדי להפחית את הפליטות. בנוסף הושקעו 500 מיליון דולר בפצחן המימני. גם במשרד להגנת הסביבה מודים שרמת הפליטות ירדה ב־90%. ואחרי כל זה הם שולחים מכתב עם המלצה לד"ר אבי שמחון, היועץ הכלכלי של הממשלה, לסגור".
ואתה מאמין שבתי הזיקוק ייסגרו?
"הייתי רוצה להאמין שלא, אבל אני כבר לא יודע מה לומר לך. לא האמנתי שיסגרו את חיפה כימיקלים ובסוף סגרו. אם באמת יסגרו, הייתי הולך לבית משפט לתביעה נגד המדינה על הונאה. המשקיעים הפרטיים החליפו את המדינה והצילו אותה מאחריותה לנושא הזיהום. בבתי הזיקוק יש משקיעים לא רק ישראלים, ולכן הייתי מוצא דרך גם לבית דין הבינלאומי. תחשוב על מדינת ישראל בלי בתי זיקוק. מי יספק בשעת חירום דלק לטנקים של צה"ל ולמטוסי אל־על? האם בונים על התזקיקים של ארדואן, שכבר בדרך לחסל את תעשיית המלט בישראל? האם בגלל כמה יפי נפש צריך להפקיד את גורל משק האנרגיה בידי הטורקים?".
האם אתה חושב שבשנת 2030, כפי ששואף שר האנרגיה, כולנו ניסע ברכב חשמלי?
"בנושא זה ישראל צריכה לנהוג כמקובל בעולם הגדול ולא לעשות דין לעצמה. אני מאמין שיותר ויותר כלי רכב אכן ייסעו בטווח הארוך על חשמל, אבל התהליך מחייב עבודה מקצועית מעמיקה. למשל, בעולם המערבי כבר מדברים על שילוב של חשמל, מימן ודלקים מיוחדים. כבר היום יש בבתי הזיקוק דלק נקי בהרבה בהשוואה לאחרים, המיוצר בתהליכים נקיים. הזיהום ממנו אינו עולה על זה של רכב חשמלי. חלק ניכר מהזיהום נוצר מחיכוך הגלגלים וייצור חומר הגלם. צריך ללכת בכיוון, אבל לא ללכת עם הראש בקיר אלא ללמוד מה קורה בעולם כמו בגרמניה".
מהי עמדת יצרני הרכב בעולם?
"היצרנים הפרטיים מודעים לשינויים, אבל הרכבים החשמליים מהווים כיום כ־5% בלבד מצי המכוניות והם נמצאים במגמת עלייה. לא סביר שעד 2030 כל הרכבים יהיו רכבים חשמליים ללא יבוא רכב אחר. האם נראה לך הגיוני שמישהו באוצר יוותר על הפרה החולבת ששמה מיסוי הרכב בהיקף הנאמד ב־40 מיליארד שקל לשנה? מאיפה יביאו את הכסף החסר? אני מאמין שיש שם אנשים יצירתיים שכבר ימצאו דרכים, אבל מדובר בסכום עצום".
אני מבין שאתה כולל בנושא המיסוי גם את הבנזין, שהמס עליו בישראל הוא מהגבוהים בעולם.
"מחיר הבנזין 95 מפוקח היום, וזה נראה ארכאי כי יש מספיק תחרות בשוק. הניסיון מראה שכשהמחירים יוצאים מפיקוח הם יורדים. הפיקוח על הסולר הוסר, ויש תחרות על המחיר. הבעיה המרכזית בכל מקרה היא מרכיב המיסוי האסטרונומי המגיע לכ־70% ממחיר ליטר בנזין. זה מס הכנסה נוסף על האזרח הישראלי. כל אזרח שנוסע במונית או באוטובוס מרגיש את זה. אנחנו בשיא עולמי למעט מספר מצומצם מאוד של מדיניות חריגות. המס על הבנזין הוא הדרך הכי קלה לגבות, כי שם לא מעלימים מס. כשאומרים משאבת דלק, זו טעות: מדובר במשאבת כסף".
מה לדעתך התרומה הגדולה ביותר של קידוח "לוויתן" לכלכלה הישראלית?
"הדבר החשוב ביותר הוא העצמאות האנרגטית ואי־התלות של המשק בגורמים חיצוניים שהייתה עד לפני 20 שנה. אני זוכר תקופות שבהן נאלצו לקנות דלק בכל מיני מקומות לאחר שהמפיקות הרשמיות סירבו למכור. הגז הפך להיות אחר ממנועי הצמיחה של ישראל, שלא לדבר על החיסכון בייבוא דלק, ההכנסות ממסים וההשלכות הגיאופוליטיות עם ירדן ומצרים. בעניין זה מגיע שאפו לשני גורמים: ליזמים עצמם, שלקחו את הסיכון והשקיעו למרות כל ההתקפות עליהם, ולשר האנרגיה יובל שטייניץ, שעל אף המתקפות לקח את הפרויקט ודחף אותו. יש לו קבלות על כך שהלך נגד הזרם והצליח".
