סוף סוף חופשה יחד. סליחה, זה לא מאה אחוז נכון. אשתי ואני שילבנו קצת עבודה בנסיעה, אבל בכל זאת זו פעם ראשונה שטסים עם הקטנה לחו"ל. היעד יוון. משפחה באוויר.
באופן כללי אני מתעב טיסות. לפני שנתיים, רגע לפני המראה לארצות הברית, נפל עלי משום מקום פחד טיסה. פתאום התחרפנתי. זה התחיל בלחץ לא מוסבר בחזה והתפתח לתחושת התקף לב ומיחושים על גבול השיתוק. רמת ההיסטריה הובילה אותי לאבד כל בושה ולהתחנן בפני הדיילת ואחר כך מול אחד מאנשי הצוות שיעצרו הכל ויורידו אותי. בסוף, מיוסר ומבוהל, שרדתי את המסע. מאז התקרית אני לא מתקרב לנתב"ג בלי כדורים נגד חרדה. היו ימים שבהם רק נסיעה בקרבת שדה התעופה גרמה לי קוצר נשימה.
לאט־לאט התגברתי. בפעם האחרונה שעליתי למטוס צלחתי את הטיסה בלי כדור, לכן הייתה לי תחושה שעם המשפחה יהיה בסדר. לטובת הביטחון והמוכנות לקחתי איתי כמה טבליות, שיהיה.
הדרך ליוון קצרה, והמטוס לא גדול. הנוסעים והצוות היו לבביים, והילדה ואשתי היו במצב רוח מעולה. המראנו. בינתיים זה נראה מצוין. הכל השתנה ברגע שבו נתנו לנו חליפת הצלה ייעודית עבור מיכאלה, למקרה שחס וחלילה ניאלץ לשחות בלב ים כדי להציל את עצמנו.
כשהבנתי מה הדיילת העבירה לנו, התחילו מחשבות להציף את המוח. איך אחלץ אותה במצב כזה, לא עלינו? אני בקושי יודע לשחות. אשתי הוסיפה מידע לא ממש חיוני, שלפיו משום שהראש של תינוקות כבד מאוד, זה הופך את המשימה למורכבת אפילו עוד יותר. חטפתי סיבוב. עלה בי מחנק שהפך למכה בצלעות ולכאב בכל הגוף. תמונה מחרידה שלה נאבקת בגלים השתלטה עליי. ניסיתי להילחם בזה עד שנעצרה לי הנשימה.
לקחתי כדור. חלפה רבע שעה עד שהוא השפיע. הבעיה עם הדברים האלה היא שהם אומנם מפיגים את החרדה המיידית, אבל אם לא ממשיכים לקחת אותם נוצרות חרדות חדשות ולא מוכרות. בלילה המוח מבקש מנה נוספת, וכשזו נעדרת, השינה הופכת די מזוויעה. נתמודד עם זה בערב.
בשעה טובה נחתנו ביוון. כשאני טיפה'לה מסטול יצאנו מהשדה ולקחנו מונית. יוון במצבה הנוכחי מזכירה גרסה ים תיכונית של מזרח אירופה. היא נעימה ולבבית ועם זאת ניכר שהמשבר הכלכלי גרר את המדינה שנים לאחור. לקחנו מלון דה לוקס. בגילי ואחרי שנים של קמצנות החלטתי שאם נוסעים אז עושים את זה כמו שצריך, בייחוד לנוכח העובדה שאני לא אוהב לצאת מהמלון ובזה הספציפי גם מגישים ארוחת בוקר פגזית. בתום לילה מסויט עלינו למסעדת המלון שממוקמת על הגג ומשקיפה על האקרופוליס והעיר. נוף עוצר נשימה.
מדי בוקר העברנו שעתיים פק"ל בארוחת הבוקר שבה הכל כלול. פנקייק, ביצים, יוגורט עזים, יוגורט שמן, חצי שמן ובטעם תות. עוד ביצים, בייגל, סלמון, גבינה צהובה ושמנה, קפה, תה, מיץ, צלחת פירות וקרואסון לקינוח. ואם אשתי לא הייתה עוצרת אותי, הייתי מכין גם סנדוויצ'ים לצהריים מהבופה הזה כמו שעשינו פעם לפני שנהיינו מדינה של היי סוסייטי, ויסלחו לי כל האירופים המצוחצחים שהביטו בי המומים לנוכח הקיבולת האינסופית שהפגנתי.
מיכאלה התאקלמה היטב בסביבה החדשה והפכה במהרה לכוכבת הלנית של ממש. כל יווני שני שראה אותה ליטף לה את הלחי וחייך. "יאסו, מיכאלה", צעק לה המלצר באחת ממסעדות התיירים שאכלנו בהן, שהייתה למיטב זיכרוני טובה בהחלט. באופן כללי המסעדות שם מעולות וזולות. לא נפלנו פעם אחת. ציזיקי, קבבים, סופלקי, מוסקה ואוזו. טעים ונקי.
במסגרת העבודה והצילומים הסתובבתי בין מתווכי נדל"ן מקומיים כדי להבין את השוק. בגלל המיתון אפשר לקנות שם דירה בכמה עשרות אלפי יורו, מה שבארץ לא מעניק בעלות על בלטה שחוקה. מתווך חביב במיוחד, פאנוס שמו, סיפר לי שלא מעט ישראלים רוכשים דירות בעיר. חלקם בלי להגיע למקום. רואים נכס בשיחת וידיאו בוואטסאפ ומחליטים.
אתונה מראה סימני חיים חיוביים לאחרונה. מצד שני, בשלושת הימים במקום ראינו הפגנות עמוסות, מאורגנות ומלאות משתתפים. בחנויות יש נוהל: ברגע שמתחילה התקהלות, מורידים מעין מסכי ברזל מגוננים על חלונות הראווה, כדי למנוע נזקים. מחאות או לא, ברחובות המוני תיירים. ישראלים וסינים רבים. פעם האירופים והאמריקאים שלטו בכל, אבל העולם השתנה.
הסינים טחונים. הם מטיילים בקבוצות ענק ולבושים בביגוד יוקרתי. מי היה מאמין שישות קומוניסטית מורעבת תהפוך לספקית תיירים ענקית ושישראל, שהייתה פעם מוקד צנע ועוני, תשלח את בניה לרכוש בניינים במה שהיה בעבר הלב הפועם של המערב. היוונים התגלגלו למצב הזה בגלל רשויות מושחתות וניהול רע. ממשלה עולה ונופלת ואין חדש תחת השמש. נקווה שבעוד עשור לא נהפוך ליוון בעצמנו.