היו אלה סרטי דיסני שהשמיעו באוזני חברותיי ובאוזניי את מארש החתונה של פליקס מנדלסון. גם אנחנו, כמו אותן הכלות בסרטים, בין שהיו משרתות, בנות אצולה או פיראטיות, ביקשנו להיכנס כך אל חופתנו. משהו בשמלת הקצפת שלהן ובהינומה הארוכה המאירה את פניהן הוציא את כולנו, בטרם עת, למסע חיפוש אחר הנסיך הבלונדיני, התמיר, לבוש המדים ועליהם סיכות עיטורי המלוכה והלחימה. ככל שחלפו השנים התקלפו עמדותיי באשר לחתונה: תחילה ירדה שכבת סיפור הסינדרלה. גיליתי שגם אם מצבי הכלכלי לא יהיה נמוך ואבי לא יתחתן עם אם מרשעת ואנשי הכפר לא ילעגו וישליכו עליי עגבניות - אוכל להינשא בחסות אהבת האמת.
אחר כך ירדה קליפת האזמרלדה והבנתי שגם בגיבן אפשר להתאהב, גם באחד שלא מקפיד על לבושו, הליכותיו ושערו אל מול הראי. גם את כל עניין הגבר העשיר שייקח אותי מחושך אל אור הממון הנכסף ביטלתי ולמדתי להרוויח את לחמי ואת כספי בעצמי. אחר כך גם על מארש החתונה ויתרתי, שכן איזו יהודייה אהיה אם אכנס אל חופתי על רקע מנגינה נוצרית ידועה כל כך?
ואם כבר יהודייה, כשגיליתי את הרבנות, את שבע ברכות החתונה ואת הפרוצדורה שעליי לעבור כדי להינשא, פיתחתי לי תחביב. עם כל אירוע ניסיתי לזכור כמה שיותר בעל פה, ספגתי אליי את פיוטי הרבנים, את הברכות על הטלית החדשה, על ירושלים הבנויה ועל קיבוץ בניה לתוכה בשמחה, ומאחורי הקהל הגדול והשמח עמדתי ואתגרתי את עצמי - כמה אזכור בעל פה ואם אצליח להיצמד לנוסח האשכנזי או הספרדי. בבוא העת, כשהכרתי לא מעט גברים גרושים שלא חסכו ממני את נפלאות הרבנות, ירדה עוד קליפה: קליפת אשת החיל. לא תיארתי לעצמי שכשגבר ואישה באים לרבנות, ואחד מהם חפץ בסיום הנישואים, יכולים לכפות עליו הדיינים, שאין להם מושג בדבר חדר מיטתו וכביסתו המלוכלכת, שלום בית עם בן הזוג שהוא לא אוהב. לא ידעתי שיכולים להטיל סנקציות אם הגבר או האישה יסרבו לדברם. לא ידעתי על הכסף הרב שעולה כל העניין, על גועל הנפש, הצעקות, הקללות והמכות שבין כותלי הרבנות. לא ידעתי שעל שטיח הכניסה שם כתוב “אהבה״, ושכל מי שנכנס דורך עליו, על זיכרונותיו, על הבית שבנה ועל ילדיו המשותפים בלי להניד עפעף.
***
אז כשקיבלתי סוף־סוף טבעת, מהאיש שאותו אהבתי ואוהב לעוד שנים (רבות רבות) קדימה, ידעתי שאיאלץ לאכזב את אבי הגבאי, את ילדותי ואת מורשתי, אבל חתונתי תהיה שונה. אבי לא קיבל זאת בסבר פנים יפות, מטבע הדברים. “מה זאת אומרת בלי רבנות?״, כעס עליי, “אני לא מעוניין לשמוע!״.
“כל הברכות יהיו! תהיה גם כתובה! אהיה נשואה כדת וכדין, רק דרך הרבנות הקונסרבטיבית, זה בדיוק אותו דבר!״, אמרתי. בן זוגי שתק.
“שום רפורמים לא יהיו פה!״, המשיך אבי, “תכף תגידי שאת רוצה לעטוף את עצמך בטלית״.
“מה קשור רפורמים?״, צעקתי וקמתי ממקומי, “אתה מקשיב לי בכלל? לפי היהדות אהיה נשואה! מה לא ברור?״.
אבי לא הקשיב לי בכלל, שתה את התה שלו וביטל את דבריי בידיו. בדרך כלל, ובימים רגילים, הוא האיש שאני הכי אוהבת. ביום ההוא לא יכולתי לסבול אותו. “תראה מה קורה ברבנות! נשים נותרות עגונות שנים! לוקחים לגברים את הילדים שלהם! מכריחים אנשים להישאר יחד למרות שהם לא רוצים, זה מה שאתה רוצה?״.
אבי הביט בי ואז בבן זוגי, ואמר “זה, יש לו לב לתת לך להישאר עגונה?״. שתקתי. שתיתי גם מהתה שלי והבטתי בבן זוגי, הוא הביט בי חזרה וידעתי שעיניו מפחדות מתשובתי. “אני לא יודעת״, לחשתי, “כשיש אהבה הכל מסתתר״. לימים יגלה לי שנפגע מאותו המשפט, אבל לא התערב, כי הבין את הצורך הראייתי בו. “אני רוצה לפגוש את הרב״, פסק אבי. “אתה תדבר אליו יפה?״, שאלתי. “הוא יהודי, לא?״, אמר אבי בקוצר רוח, “תאכלי עוגיות, זה מאזכרה שהייתה בבית הכנסת, זו מצווה״, ציווה עליי. המטרה מקדשת את האמצעים, סתמתי את אפי ואכלתי את אחת העוגיות לעילוי נשמת מישהו שלא הכרתי. בן זוגי צחק בצד, נוכל.
אחרי ששוחח אבי עם הרב אהוד בנדל, הרב הצבר הראשון בארץ שהוסמך לרבנות בארץ כרב מסורתי, נרגע. “יהיו שם כל הברכות, וטבעת, וכתובה, וכוס, אז מה הלחצת אותי כל כך?״, שאל.
“רק רבנות לא תהיה. איך התחתנו בשואה? אה?״.
“טוב, יאללה ברכת השם עלייך, אני ממהר לבית הכנסת״, השיב לי וניתק.
ביום חופתי לא יכול היה אף אדם לחשוב שאין חתימה של איזה דיין מהרבנות ושלא עברתי הדרכת כלה המורה לי מתי לטבול וכמה נקיים לשמור (את זה למדתי לבד, ולצד החטאים, אני מקפידה לשמר את זה, בשביל הרוח החזקה שזה נותן). הרב אהוד הכניס באמצע החופה מילים שכתבתי על אהבה, עוד כמה מילים על פרשת השבוע ובעיקר בעיקר, על אהבה, על חוזק ועל חברות, שבאה לפני כל דת, מארש חתונה מפוצץ או די.ג'יי נחשב.
אם חלילה נרצה לסיים את זה, יש מכתב קטן שעליו שנינו יכולים לחתום, ותוך שלושה חודשים, אולי קצת יותר, כל הסיפור יהיה מאחורינו, בלי דרישות מופרכות, ענייני מגדר וסיטונאות מעייפת. די, כמה אפשר?
***
לפעמים אני מחתנת אנשים הרחוקים מהיהדות שנות אור. כבר כתבתי לכם בעבר שחיתנתי את אחותי הקטנה. היא בחרה בבת זוגה להיות לה לבית ולהמשיך איתה חיים, ובהיעדר אופציות אחרות שנראו לה סבירות, נבחרתי אני. ישבתי איתן, כתבתי על סיפור היכרותן, צחקתי איתן ובכיתי איתן. זה אחד הזיכרונות הכי יפים שיש לי. אחרי החופה הזו הטלפון התחיל לצלצל קצת יותר, חיתנתי זוג הומואים - אמיר, קולגה מהרדיו שבו אני משדרת, עם בן זוגו, סוראסק, שף תאילנדי וצעיר שהגיע ארצה בעקבות האהבה. גם זוגות סטרייטים חיתנתי, כאלו שרצו שהחופה תתבסס על סיפור היכרותם, כאלו שהעדיפו מילים טובות מברכות, וכאלו שוויתרו על שבירת הכוס למרות אהבתם לירושלים רק כי העדיפו שהקהל יספור איתם עשר לאחור וישתה איתם צ'ייסר כשאכריז עליהם כעל בעל ואישה.
רוצה לומר מה שאמרו לפניי:
לאהבה אין קריטריונים, היא לא נרקמת בתוך אולפן של דיסני, ואין איש ארט שצובע אותה לטעמו. היא בנויה מסדקים של עבר, מצלקות, מלקחים, מרצונות משותפים, מתשוקה גדולה ומהרגע שבו עוצמים בני הזוג את עיניהם ומדמיינים (לפחות בפן אחד של חייהם) את אותו הדבר.
כל כך הרבה קליפות אנחנו עוטים על עצמנו כשמגיעה האהבה, אבל רק כשאנחנו עירומים לגמרי, ללא חוקים מכבידים, פחד או ציווי כזה או אחר, היא נכנסת. הרי כתבו זאת לפניי: “יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, הַרְאִינִי אֶת-מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִנִי אֶת-קוֹלֵךְ: כִּי-קוֹלֵךְ עָרֵב, וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה״.
ואין מראה יפה ממראה האהבה,
אין.