כחול לבן ונתניהו הוכיחו שאין להם משנה אמיתית מלבד רצון לשלוט

מבחן אידאולוגי: נושאים אידאולוגיים מרתקים עלו על הפרק במהלך המסע המפרך שעברנו בחודשים האחרונים - מחסינות ונבצרות ועד כהונת חצי שנה ורוטציה. ויכוחים דרמטיים התחוללו בין הצדדים, מהם קל להבין מה באמת מניע את הליכוד של בנימין נתניהו וכחול לבן של הקוקפיט. לא שטויות כמו ארץ ישראל והפלסטינים, ביטחון, כלכלה וחברה, שלא לדבר על דת ומדינה. אלה לא הועלו לשולחן. רק פסילה והישרדות אישית בכל מחיר, רק תגרנות וחילופי האשמות.
 

נכון, שני הצדדים התיימרו לטעון שהם מונעים משיקולים ערכיים. פוסלי נתניהו הסוו את ערוותם הערכית בהתיימרות לתקינות ציבורית ולמוסר. נתניהו עצמו המציא את ההפיכה השלטונית והתחזה לרפורמטור של מערכת אכיפת החוק, אחרי ששנים רבות הוא ששמר על המערכת הקלוקלת מכל משמר ומנע מהמחנה שלו לתקן אותה. בד בבד, הקמפיין של אביגדור ליברמן מול החרדים סיפק לשני הצדדים כר מצוין לעימות על ענייני דת ומדינה, אבל עימות שכזה לא התרחש. הקוקפיט ומועדון בלפור אפילו לא חלמו להרים דגל ערכי כלשהו בנושאים הקריטיים שעל הפרק. נתניהו, לכוד בהתחייבויות לתומכיו האדוקים - החרדים; וגנץ וחבריו, שמנסים לפתות את המפלגות החרדיות באתננים נוצצים עוד יותר.
 

באופן מאולץ, אפילו פתטי, לחש נתניהו שהוא חייב להישאר על הכיסא כדי להחיל ריבונות על בקעת הירדן. לכן הוא מתעקש על חצי שנה בראשות הממשלה. נו באמת, מישהו מנע ממנו ב־13 שנות בלפור ובלמעלה משלוש שנות טראמפ לקבל החלטת ממשלה על החלת הריבונות? שלא לדבר על הצעדים הנדרשים בביטחון ובהתיישבות, אלו שנתניהו לא עושה גם עכשיו, במצוקתו העמוקה ביותר. בצד של הקוקפיט ניסו להמציא אידאולוגיות מתחום שלטון החוק והתקינות השלטונית, אפילו בניגוד להוראות חוק מפורשות שחוקקו בקפידה לפני שנים. בצורה מאולצת הם ביקשו להסתיר את ההתנגדות למנהיג הנבחר של הליכוד, זו שנובעת משנאה אישית מצד לפיד ויעלון.
 

פה ושם הבליחו פוליטיקאים שהמשיכו להציג אידאולוגיה, אבל אף אחד מהם לא היה מקורב לראשי כחול לבן או הליכוד ולמו"מ בין הצדדים. גדעון סער, ולו כדי להדגיש את כשלי נתניהו, הקפיד לעסוק בתכנים, כך גם השבוע בסיור שערך בחאן אל־אחמר. כנ"ל נפתלי בנט, שמאז שהתיישב על כורסת שר הביטחון פועל להגשמת השקפת העולם של המחנה שלו כמו השפן של אנרג'ייזר; וכך גם חברת מפלגתו איילת שקד, שבשבועות האחרונים אפילו מציגה סדר יום ערכי לא שגרתי. למשל, במאמר שפרסמה בשבוע שעבר ב"גלובס", שבו הצביעה על אשמת ההסתדרות בכשלים חמורים בתחומי הכלכלה ויחסי העבודה. גם אביגדור ליברמן הדגיש את התנגדותו להסדרה בדרום, לצד סדר יום אנטי־חרדי. הוא ייבחן במבחן המעשים בהמשך הדרך. 
 

עכשיו, בפרוס מערכת בחירות מיותרת נוספת, אנחנו יודעים בדיוק איך ימשיכו לעבוד עלינו השחקנים הראשיים, אלה שלא ניתן להאמין למילה היוצאת מפיהם. הקוקפיט ובלפור עשו את שלהם והמחישו עד כמה אין להם משנה אמיתית פרט לשלטון וכוח. נתניהו הוכיח את זה באינסוף שנות זיג־זג בצמרת, ואילו כחול לבן עשו את זה בהרף עין. ובאמת, מה כבר יכול להפתיע במפלגה שבין חבריה השונים אין ולו קו אידאולוגי משותף אחד. 

 

לכן, אם יש מסקנה אחת מהפיאסקו האחרון של הרכבת הקואליציה, היא נוגעת להצבעה הבאה בקלפי. בתחילת חודש מרץ נצביע רק למי שיש לו עמדות אידיאולוגיות ברורות ואפשר לסמוך על המילה שלו, שיפעל רק על פיהן. 
 

השבוע נשא נשיא ארה"ב נאום היסטורי, אוהד עד כדי מבוכה, בכנס של ישראלים בפלורידה. צריך להקשיב לנאום, לשפת הגוף, לטונים, כדי להאמין. ראש המעצמה הגדולה ביותר נשבע אמונים לידידות למדינת ישראל. הוא פירט כיצד הוא עצמו פרע את שטרות ההתחייבויות שלו והצהיר כי "עלינו לגרום לתושבי המדינה שלנו, מהמדינה הזו, לאהוב יותר את ישראל". אם לא די בכך, הוא תקף את הפלסטינים, חמאס ואיראן ודיבר כמו ידיד אמת שמחויב לנו מעל ומעבר.
 

ניתן היה לצפות שכל ישראלי ציוני, גם אם הוא עיתונאי ו/או איש אקדמיה, יפצח במעגלי שמחה. לא משנה אם הוא בכחול או בלבן, ביביסט או משיחיסט. רק מצד חובבי פלסטין או איראן ניתן היה להבין הבעות פנים חמוצות. והנה, התגובות על הנאום יוצא הדופן הזה נחלקו לפי המחנות הפוליטיים. תומכי קואליציית הימין הריעו באופן טבעי ומתבקש, ואילו אנשי השמאל - וביניהם מרבית התקשורת הישראלית - שידרו כתף קרה ועיקמו את הפרצוף. 
 

ברשתות המרכזיות, כמו גם ב"הארץ" ודומיו, דווקא הדגישו כמה ביטויים ציוריים של הנשיא הג'ינג'י, בטענה שמדובר בסטריאוטיפים אנטישמיים. כאילו שמי שנשא את הנאום הפילושמי הנלהב הזה, מי שמקיף את עצמו בגרינבלטים ופרידמנים, הסבא של הילדים היהודיים לבית קושנר, יכול להיות חשוד באנטישמיות. 
 

עיקום הפרצוף התייחס גם לביקורת שהשמיע טראמפ על יהודי ארה"ב, מי שתומכים במפלגה הדמוקרטית. במקום להבין ולהדהד את המסרים שערבים כל כך לכל ישראלי, נזעקו אצלנו להגן דווקא על יהודים אמריקאים שבוחרים ביריבים שלנו. בד בבד, ניתן סיקור בלתי פרופורציונלי להליכים המגמתיים שעורכים הדמוקרטים בסנאט, אלו שמתחפשים להדחה משפטית, אבל הם קמפיין הכפשה שיטתי נגד הנשיא מהמפלגה היריבה. קמפיין חסר סיכוי, יש לומר. כך נגלה שוב האופי הבלתי מקצועי, הפוליטי והמוטה של רבים מדי בתקשורת הישראלית. אופי שמנסים להסוות אותו במילים גבוהות והיתממות לאין קץ, אבל כל עוד הוא לא ישתנה, לא תהיה אצלנו דמוקרטיה אמיתית. 
 

הסבא של הבנות שלי - אבי אשתי - פסח קלינמן המנוח, גדל כילד בעיירה קטנה במזרח פולין. המשפחה שלו הייתה כל כך ענייה, שבקיץ הם ויתרו על רכישת נעליים לילדים, שהתרוצצו יחפים. אבל ההורים לא ויתרו על משלוח הילדים לבית ספר "תרבות" ועל חינוך קפדני, יהודי - עברית, תנ"ך וכל מה שאפשר. זה היה סדר העדיפויות היהודי מאז ועד היום, מה שהוביל את הצאצאים של פסח המנוח להיות משכילים ומשגשגים. זהו גם עיקר ההבדל בתוצאות מבחני פיז"ה בין תלמידים יהודים לערבים בישראל. 
 

בשבוע שעבר פורסמו תוצאות המבחנים הבינלאומיים, והן מצביעות על פערים משמעותיים בין ביצועי התלמידים היהודים והערבים. כמה הלקאה עצמית והאשמות הוטחו בנו בהזדמנות החגיגית הזו, כמה שאנחנו גזענים ומזניחים את האזרחים הערבים. אלא שהתקצוב שמעניקה המדינה לתלמידים יהודים וערבים זהה. למעשה, בשנים האחרונות משקיעים בבתי הספר הערביים ממון רב. ולכן, הכישלון של התלמידים הערביים נעוץ במקום אחר: בתרבות, בסביבה החברתית, במושגים ובנורמות שמנחילים ההורים. 

 

הגורם לכך נובע מאותו מעיין שמוביל לרציחות, להונאות, לבריונות ופריעת החוק במגזר הערבי. למדינה קשה מאוד לתקן כשלים שכאלה, גם כשניתנות לאזרחים הזדמנויות שוות.
 

לכן, לכל המאשימים הצבועים, ערבים ויהודים כאחד, כדאי ללמוד מההורים של פסח קלינמן ומיתר האמהות והאבות היהודים, ששלחו את הזאטוטים ללמוד לפני כל דבר אחר. אם ההורים של הערבים הישראלים יאמצו גישה דומה, גם הנתונים של פיז"ה ייראו אחרת.