השבוע ננעל בסינמטק תל אביב פסטיבל "סולידריות". מפעל קולנועי צנוע, היחיד בישראל המוקדש כולו לסרטים בינלאומיים בנושא זכויות אדם. לתוך חמישה ימים הצליחו המארגנים לדחוס 33 אירועי הקרנה. ביום שלישי בלילה, עת ירד המסך על הפסטיבל, הם הביטו לאחור בסיפוק. זו הייתה השנה הטובה ביותר מבחינת מספר הצופים, וגם הרפרטואר הקולנועי היה מגוון ואיכותי.
אבל הטבלה לא משקרת, ובלוח ההקרנות יכולתם למצוא מעט מאוד אירועים העוסקים בנושא הפלסטיני. זאת בניגוד לשנים קודמות, שבהן שימשו בו סרטים על כיבוש, פליטים ונכבה אבן יסוד. השנה הובילו את רשימת ההקרנות סרטים בנושאי זכויות אדם מאירופה.
מתבונן מהצד עשוי להתרשם כי האפקט המצנן פעל היטב, ומארגני הפסטיבל החליטו לרכך את העיסוק בבעיה הפלסטינית. כמו הפוליטיקאים, וכמו התקשורת. דני וילנסקי, היזם והמייסד של פסטיבל "סולידריות", מצייר תמונה מורכבת יותר על המתרחש מאחורי הקלעים. להפך, הוא אומר, סרטים על הכיבוש הם במנדט שלנו, אבל היוצרים אינם משתפים פעולה.
הסרבנים הם בעיקר במאים פלסטינים או ערבים, המתגוררים ויוצרים במערב ובמדינות ערב. הם לא מוכנים להעניק לישראלים זכויות להקרנת סרטיהם בישראל. וילנסקי מספר כי ככל שחולפות השנים, התשובות השליליות שהוא ואנשיו מקבלים ממפיצים ומבמאים הולכות ומתרבות. ואין זה משנה להם שפסטיבל "סולידריות" הוקם כדי לשמש פה לבעיה הפלסטינית. החרם הוא עיוור.
"אנחנו מבקשים את הסרט מן המפיץ, והתשובות לרוב זהות", הוא מספר, "הם חוזרים עם תשובה - אין לנו אישור להקרין בתל אביב. כשהם רוצים להיות בוטים יותר, אומרים, אין אישור מן הבמאי או הבמאית. אם הם נוטים לתת אישור, יש מגבלות: שלא יהיה בגוף הסרט תרגום עברי, והוא לא יוקרן במפעל שנתמך בכספי ממשלה".
לעתים יש יוצאים מן הכלל, אבל המעיין אינו שופע. השנה הוקרן בפסטיבל "דוקאביב" הסרט התיעודי "מערה", המתאר את חיי היומיום בבית חולים תת־קרקעי באזור קרבות בסוריה. וילנסקי עצמו הקרין בפסטיבל "סולידריות" 2018 את "תקרית בהילטון נילוס", סרט עלילתי מצליח של הבמאי המצרי טארק סלאח. בפסטיבל חיפה הובאו סרטים עלילתיים טובים ממרוקו. מועדון הקולנוע של הגדה השמאלית בתל אביב מקרין אף הוא מעת לעת יצירות מן השורה הראשונה של הקולנוע הערבי בן ימינו, וכן פסטיבל " 48מ"מ" של עמותת "זוכרות".
ההקרנות הללו בישראל מתאפשרות הודות למפיק מערבי השותף להפקה או לבמאי אמיץ במיוחד. לעתים ניתן האישור בתנאי שההקרנה תיעשה בפרופיל נמוך, כמעט מחתרתי. אבל גם אלה הולכים ופוחתים. וילנסקי מביא כדוגמה את הסרט התיעודי עטור השבחים "ספיד סיסטרס" של הבמאית הקנדית אמבר פארס. הסרט, שתיאר את סיפורן של נהגות מרוצים פלסטיניות בגדה, הוקרן בפסטיבל "סולידריות" לפני שנתיים. להערכתו, יוצריו לא היו מעניקים אישור לכך כיום. ספק אם גם "איידול", סרט עלילתי המבוסס על סיפורו של הזמיר הפלסטיני מוחמד עסאף, היה מקבל זכויות הקרנה כיום.
סרטים מסוריה ומירדן
זו הפעם השביעית שפסטיבל "סולידריות" מתקיים בתל אביב. הוא שיגעונו הפרטי של וילנסקי, פעיל חברתי ולוחם ותיק למען זכויות אדם. בשנים האחרונות הוא עצמו החל לצאת מהעיר הגדולה ולקיים הקרנות בפריפריה של סרטים חברתיים, לרוב עם הרצאה. הוא עושה את עיקר עבודתו בהתנדבות. "סולידריות" לא ביקש וממילא גם לא קיבל תמיכה ממשרד התרבות. על אף זאת, השנה הייתה עבורו הטובה ביותר. אלפים פקדו את האולמות, והשבחים זרמו ללא הרף. אך הצלחה ודאגה בצדה.
"תבוא ותגיד, יש הרבה אירועים קולנועיים בישראל, אפשר למצוא בהם סרטים ערביים כל הזמן", אומר וילנסקי. "לכאורה זה נכון, יש תחושה של עושר. אבל הצופים יודעים מה הובא בפניהם. הם לא יודעים מה נחסך. וככל שחולפות השנים, נחסך מהם יותר. רק השנה קיבלנו כ־20 תשובות שליליות. חלקן לסרטים ערביים מצוינים, למשל מסוריה ומירדן".
לא תמיד מייצג הסירוב את עמדתו הכנה של הבמאי. לעתים הוא ישמח להקרנת סרטו בארץ, אבל יסרב מחשש שברזי המימון ייסגרו בפניו. חלק מקרנות המימון פועלות ממדינות המפרץ, כמו איחוד האמירויות, כווית, סעודיה וקטאר, ולמרות המגעים המתרבים בין ישראל לכמה ממדינות אלה, הרי שבכל הנוגע למימון יצירות קולנוע, במאי שכשל במגע עם ישראלים, מכתים את עצמו בעיניהם.
אף שמובילי החרם הם יוצרים ערבים, וילנסקי מציין בדאגה כי לאט ובהדרגה מצטרפים אליו גם יוצרים מערביים, המושפעים מרוח ה־BDS. "לכיבוש יש מחיר מדיני ומחיר כלכלי. זה מחירו התרבותי".
לשנה הבאה בירושלים
אתגר אינטלקטואלי התגלגל לפתחה של ישראל. הרשות הפלסטינית ביקשה רשמית לאפשר לתושבי מזרח ירושלים להשתתף בבחירות הכלליות שבכוונתה לקיים במרוצת 2020 בעזה ובגדה. ישראל צריכה להחליט אם היא מתירה לתושבי מזרח העיר להשתתף בבחירות לנשיאות ולפרלמנט, כפי שעשתה ב־2006, אז לבקשת ארה"ב. אם תגיד כן, היא תעניק הכשר סמלי לריבונות פלסטינית במזרח ירושלים. אם תסרב, היא תוכיח את טענות הפלסטינים על כיבוש והתערבות בעניינם.
כל החלטה שישראל תקבל תהיה בעלת משמעות סמלית ופוליטית, אבל ספק אם גם מעשית. ברשות לא מתכוונים לקיים את הבחירות האלה, אך בינתיים משחקים אותה שכן. מדובר בתרגיל שחשיבותו לא בתוצאה אלא בתהליך. תרגיל המאפשר לכל השחקנים בזירה להפגין פטריוטיות וכישורי משחק ולגרוף כותרות, רק כדי לחזור הביתה בשלום בלי לחולל כל שינוי.
בימים הקרובים יתקיים במערכת הביטחונית דיון בבקשת הרשות. ישראל מצויה שוב בתקופת בחירות, ומקבלי ההחלטות בירושלים נוטים להקשיח את עמדותיהם במצבים כאלה. גם ללא הבחירות, המגמה היא להטיל וטו. אם אכן תשיב ישראל בשלילה, סביר שנשמע מאבו מאזן ואנשיו מילות ביקורת חריפות. הכיבוש, הוא יגיד, מעכב את צמיחתה של פלסטין. אבל בלבו פנימה הוא ישמח, כי בסירובה, תספק לו ישראל את התירוץ שהוא מייחל כדי לחזור בו מכוונת הבחירות. אבו מאזן נדחף להכריז על הבחירות בעקבות לחץ בינלאומי ותביעת הרחוב. אבל עם כל הכבוד לדמוקרטיה, אין בכוונתו לטלטל את כיסאו מרצון.
האתגר הישראלי אינטלקטואלי, כי מקבלי ההחלטות בישראל יצטרכו גם לנמק את תשובתם. למילותיהם, או לשתיקתם, יהיה משקל בעיצוב השיח על הסוגיה, בעיקר אצל הפלסטינים. אף שמדובר בסוגיה תיאורטית, היא רבת משמעויות. היא נוגעת ליחסי ישראל והרשות, ליחסיה עם ערביי העיר ולמעמד המשפטי של מזרח ירושלים בעיניה. מה הסיכוי של הרשות להצמיח דמוקרטיה, בעודה מצויה תחת שלטון ישראלי.
משחק הפוקר בשיאו. לא רק הרשות אינה רוצה בבחירות הללו. גם לישראל אין עניין לערער את כיסאו של השותף ברמאללה. אבל לא רק אבו מאזן וישראל אוחזים בקלפים. מעבר לפינה מצפה גם חמאס לתשובות. אותם פחות מעניינת עמדת ישראל. הם מחכים לנעוץ את שיניהם באבו מאזן. לראות כיצד יגיב על הסירוב הישראלי בירושלים, שרבים סיכוייו לבוא. האם ינהג כפטריוט פלסטיני וישיב מלחמה לציונים, או יעבור על כך לסדר היום ושוב יפקיר את אל־אקצא. איך כתב נתן יונתן? לכל אחד יש עיר ושמה ירושלים. לאבו מאזן, לסנוואר ולבנימין נתניהו.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל [email protected]