צפיתי בערוץ הכנסת ובשאר הערוצים בערב שבו התאבדה הכנסת ה־22. ראיתי את המסדרונות הרוחשים ככוורת של הבניין המוכר לי היטב. ראיתי המוני אנשים מתרוצצים, ישיבה רעשנית של הוועדה המסדרת, עסקנים עם טלפונים צמודים לאוזניהם, מבטים בוהים של פעילים פוליטיים, מראיינים ומרואיינים הלועסים שוב ושוב את אותן "פרשנויות". ראיתי, שמעתי - ונאנחתי לרווחה. עבדתי בכנסת כנציג ציבור ומפלגה במשך עשרה חודשים, וביום פיזורה חשבתי לעצמי - איזה מזל שאיני חלק מהקרקס הפוליטי המביש.
בושה, חרפה, אות קלון – אלה היו מעט מן הביטויים שהוטחו ביום השחור של הפוליטיקה הישראלית. אכן, כבר היו ימים קשים מאלה. למשל, ההפגנה נגד השילומים ב־1952. למשל, ימי התרגיל המסריח של 1990. ואיך אפשר לשכוח את 1995, רצח רבין, צלקת שעדיין לא הגלידה לחלוטין? בנס נמנע אז הגרוע מכל – מלחמת אחים. עם זאת, כשחושבים על היום האחרון לניסיון הכושל למנוע מערכת שלישית, צפה השאלה אם אלה 120 האנשים שמקרבם היינו רוצים כי תורכב ההנהגה הבאה, מתי שזה יקרה? הרי הדבר האחרון שעניין את רובם – למרות מס השפתיים ששילמו שוב ושוב לרעיון – היה הקמת ממשלת אחדות.
לבד מהליכוד, שהיה נכון לעשות ויתורים עד גבול מסוים, ראשי שאר המפלגות עמדו בתנאיהם – ופרשננו ירון דקל אף שיבח אותם על כך. כמה אגו, כמה יצרים, שנאה, תחרותיות, שקרים ותחמונים צפו מעל פני השטח בסוף השבוע המר הזה ובימים הגועשים שקדמו לו.
כשאמרתי שהכנסת רחשה ככוורת, בוודאי עשיתי עוול לשוכנות הקופסאות הנוטפות הללו. איזו אחדות ושיתוף פעולה שוררים בהן. המוני הדבורים רוחשות ומזמזות, ולפחות משהו טוב יוצא מתזזיתן. הן מייצרות דבש, שאין מתוק ממנו. בכוורת ששמה כנסת ישראל יצאו בסוף שבוע זה רק עוקצים וזמזומי רוע. לא קם מנהיג אחד שידע להתעלות מעל לאינטרס הצר ולחסוך לעם 80 ימים של מערכת בחירות שלישית ובזבוז של מיליארדים.
אבל מה כי נלין על הפוליטיקאים המקצועיים? הלוא הם שלוחינו לבית המחוקקים, מייצגיה של חברה קרועה ושסועה. האין האשמה בנו, האזרחים? בחרנו בהם על מנת לכונן את מוסדות השלטון, וקיבלנו שיתוק וקיפאון. כבר שנה שהמדינה בקושי מתפקדת, כי לפוליטיקאים יש דברים חשובים יותר – כיפופי ידיים, הטחת בוץ, חילופי האשמות ועלבונות. נדחקו הצדה הבעיות הלאומיות, הכלכלה והבריאות, האלימות והפקקים. מעתה ימתין לאישורו תקציב המדינה לפחות חצי שנה, כי נבחרינו עסוקים בעוד מערכת בחירות מיותרת.
ככל שהחיזיון המביש של השבוע שעבר מדאיג - מה שצפוי לנו ב־80 הימים הבאים צריך להדאיג הרבה יותר. זו תהיה מערכת בחירות חריפה יותר, קיצונית יותר, אלימה יותר משתי קודמותיה. לחלל האוויר כבר נזרק צמד המילים המזעזע - מלחמת אחים. ב־71 שנות המדינה היינו כמה פעמים על סיפה של אחת כזאת. למשל, בפרשת אלטלנה, או לאחר רצח רבין. את הטראומות הללו צלחנו איכשהו, אולי בגלל המנהיגות של אותם זמנים. מה יקרה בשלושת החודשים הבאים? האם נגיע בסיומם לרגיעה וסוף סוף גם לממשלה מתפקדת?
ישראל היא דמוקרטיה לעילא ולעילא, אלא שהשנה הזאת הראתה שגם דמוקרטיה עלולה להידרדר אל סף אנרכיה. זה העוקץ שממנו עלינו לחשוש ומפניו להיזהר. זוהי האחריות של מנהיגי כל המפלגות, ובראשן כחול לבן והליכוד. הנורה האדומה כבר נדלקה. בלי גילויי אחריות לאומית, מה שנמנע בעבר לא בהכרח יימנע ב־2020. מנהיגי כל המפלגות, זכרו את קריאתו של מנחם בגין: מלחמת אחים לעולם לא!