זהו מכתב גלוי לחברי העבודה, המחנה הדמוקרטי ושאר אבני הבית שחרב. בימים האחרונים נוצר הרושם שעמיר פרץ מסרב להבין את המציאות. האיש והשפם שאיננו עומד להיות האיש והמפלגה שאיננה. פרץ כיום הוא פוטנציאל לנזק הגדול ביותר למאמץ הקמת גוש ה־61 משמאל לגוש הימין ולסיכול הסיכוי לשינוי המיוחל. פרץ אומנם הפסיק לדבר על 15 מנדטים, אבל נדמה שגם כיום הוא לא קורא נכוחה את המציאות וממשיך לשחק בין חורבות מפלגת העבודה במקום להכריז על פטירתה, ולצרף את קולות שרידיה למרצ או לכחול לבן. אלו הן האפשרויות ההגיוניות שעליהן מצביע הדנ"א של מצביעיה.
פרץ, האיש, ראוי לתפקד ולתפקיד במישור הציבורי והפוליטי מכל בחינה שהיא – פוליטית, אידיאולוגית ואישית. פרט לכך, בימים טרופים ומטורפים אלה הוא ממשיך במשחקי אגו וחלומות שווא בגלל אותו גן עסקני בלתי נלאה. כל ילד רואה שהעבודה־גשר והמחנה הדמוקרטי־מרצ מדשדשות סביב תקרת או תחתית המנדטים. כל ילדה מבינה שאם שתיהן לא מתאחדות הן מסכנות את הגוש, אבל פרץ בשלו: זה רק אני והעבודה שלי.
בעוד האלקטורט של מרצ נוטה רובו ככולו, מבחינה מנטלית, רק למרצ, זה של העבודה נוטה יותר לכחול לבן (תחושת בטן שנסמכת על היכרות ארוכה עם שני הקהלים).
לא משנה מבחינת גוש השמאל לאיזה צד תתפרק מפלגת העבודה, העיקר שתתפרק. מבחינת פרץ, זו אולי סיבה לתביעה של מיקום ראוי לו ולאנשיו. תביעה שאין לה שום סיכוי להתקבל אלא לאחר מיקוח שבמסגרתו שני הצדדים יבינו שהם יורים ברגל של עצמם ויגיעו לפשרה כלשהי. הסיטואציה הזו לא מחייבת אנליסט סקרים אלא מנהיגות שתחלק את הפרוסה כך שכחול לבן תקושש מנדטים נוספים (גילוי נאות: אני לא מצביע כחול לבן או העבודה). זו התשובה היחידה של תהליכי החלוקה של האמבה השמאלית מול תהליכי החלוקה של האמבה הימנית ואילו הם התהליכים שיקבעו בסופו של יום בחירות את גורל ה־61.
מכאן ואילך נשאר העניין הזניח ההוא (מבחינה לאומית) של מי יוותר על אגו ומי יוותר בכנסת. לעניין עצמו זה ממש לא משנה כי שאר ההצבעות הגדולות הן שבטיות, כולל במובן של רק ביבי ורק לא ביבי. מה שמשנה כרגע את התמונה בשמאל הוא כאמור האגו של פרץ. אני מאמין שדכדוך פוסט גבאי וחשבון לאומי יגרמו לחברי הכנסת של העבודה ולמצביעי השטח שלה לאותת לפרץ שזה הזמן לחתוך הפסדים, לבצע פירוק הוגן, לנהל הלוויה מכובדת ולהוציא את שארית הפליטה של העבודה למאבק נוסף במסגרות אחרות.