עידן הרגשות הרעים: כך נראה עשור של שינוי בארצות הברית

אפשר לספור מאתיים שנה, קצת פחות או קצת יותר, מהעשור המכונה ״עידן הרגשות הטובים״ של ראשית המאה ה־19 באמריקה ועד לעשור שלנו. עשור שאולי ראוי לתואר ההפוך: "עידן הרגשות הרעים". אפשר לספור מאתיים שנה מאז הבחירה החוזרת בג׳יימס מונרו לנשיא - הפעם השלישית והאחרונה בתולדות אמריקה שבה היה למעשה רק מועמד אחד לתפקיד הנשיא. כשהמפלגה הפדרליסטית, שעמדה לקראת שקיעה סופית לתהום הנשייה של ההיסטוריה, לא הצליחה להעמיד מולו יריב. 
 

לבחירות שיבואו בחודש נובמבר 2020, יעמוד לבחירה מחדש נשיא שמחצית האומה רואה בו וירוס קטלני שפלש למערכת החיסון של הציבוריות האמריקאית - דונלד טראמפ כמובן. במפלגה היריבה, זו שנולדה לאחר שהסתיים עידן הרגשות הטובים, עדיין מתלבטים את מי להעמיד מולו. 

הפוליטיקה שמפלגת את אמריקה 
 

מונרו היה אחרון האבות המייסדים שכיהן כנשיא. אחרון נשיאי שושלת וירג׳יניה המפוארת, ארבעה מחמשת הנשיאים הראשונים של אמריקה. לוחם, שחצה עם ג׳ורג׳ וושינגטון את נהר הדלאוור באחת המתקפות הנודעות בתולדות המלחמות האמריקאיות, ממנהיגי הסנאט, שגריר חשוב, והאדם היחיד שכיהן במקביל הן כשר החוץ וכשר המלחמה. 
 

הוא היה גם בעל אחוזה ובעל עבדים. לא במקרה עידן האחדות ששרר בתקופתו החל במלחמה נגד אויב חיצוני - מלחמת 1812 נגד בריטניה - ונסדק במלחמה פנימית, המלחמה על מה שכונה ״המוסד המשונה״, קרי העבדות. 
 

בחירות 1820 עמדו בצלו של ״משבר מיזורי״, אחד מאירועי המפתח בדרך הארוכה של ארצות הברית למלחמת האזרחים. אומנם למשבר נמצא פתרון של פשרה: צירופן של שתי מדינות חדשות לאיחוד. מיין, החופשית, ומיזורי, מדינת עבדים. אך גם הפשרה לא יכלה לטשטש את המחלוקת העמוקה, שכרסמה וחיסלה את עידן הרגשות הטובים והחזירה לזירה את הפוליטיקה המפלגתית, הלעומתית, הנושכת. 
 

עבדות היא סיבה טובה וברורה למחלוקת החברתית-פוליטית העמוקה שקרעה את אמריקה בעשורים שבאו לאחר עידן הרגשות הטובים. למחלוקת העזה החוצה את אמריקה כיום יש סיבה מעורפלת יותר. הפוליטיקה מפלגת את האמריקאים, יותר מגיל, דת, גזע, השכלה. לצורך העניין, לפני רבע מאה (1994), קרוב ל־40% מהרפובליקנים וקרוב ל־60% מהדמוקרטים הסכימו ש״הממשלה צריכה לסייע לאמריקאים עניים אפילו אם משמעות הדבר הגדלת החוב הלאומי״. מדובר בפער משמעותי של 20% בין שתי המפלגות, אך רחוק מאוד מהפער שנמדד בעשור הזה: אחוז הדמוקרטים הסבורים כך עלה ליותר מ־70%, אחוז הרפובליקנים ירד לכרבע (24%). כלומר, פער של 20% צמח לפער של כמעט 50%. 
 

ואולי כדאי לתת דוגמה הקרובה יותר לעולמנו, כישראלים התלויים במדיניות החוץ האמריקאית. בשנות ה־90, כמחצית מהרפובליקנים וכשני שלישים מהדמוקרטים הסכימו ש״דיפלומטיה טובה היא הדרך הטובה ביותר להבטיח את השלום״. ייתכן שצדקו וייתכן שטעו, אם כי בישראל הרוב יניחו שטעו, אך הסכמה כזו מאפשרת למדינה לנהל מדיניות חוץ פחות או יותר מוסכמת, גם בהינתן יריבות פוליטית. 
 

ומה המצב כיום? יותר מ־80% מהדמוקרטים מאמינים בדיפלומטיה, ורק כשליש מהרפובליקנים, מדובר בפער של קצת יותר מ־10% בעמדות המפלגתיות, שצמח לפער של 50%. וכמובן, ככל ששיעור ההסכמות יורד, כך קשה למערכת הפוליטית למצוא דרך לתפקד, להעביר חוקים, לקבוע יעדים ארוכי טווח ולגבש פשרות. 
 

אין קושי למצוא לכך ראיות בגרפים סמכותיים, אך לפעמים דווקא אנקדוטות מעבירות את המסר ביתר חדות. למשל, בשנת 1960 רק ארבעה מכל מאה רפובליקנים או דמוקרטים אמרו שלא יהיו מרוצים אם בנם או בתם יינשאו למישהו מהמפלגה היריבה. אבל אמריקה השתנתה, ואיתה גם היחס לפוליטיקה מפלגתית. בסקר שנערך השנה אמרו כמעט מחצית מהדמוקרטים (45%) ויותר משליש מהרפובליקנים (35%) שלא יהיו מרוצים אם בנם או בתם יינשאו למישהו מהמפלגה היריבה. כך הופך ויכוח פוליטי לעוינות ברמה האישית, אין דרך אחרת לפרש את הנתונים. 
 

כשני שלישים מהרפובליקנים חושבים שהדמוקרטים פחות פטריוטים מהממוצע, יותר ממחצית (55%) סבורים שהם פחות מוסריים. כמעט מחצית (46%) סבורים שהם יותר עצלים מהממוצע. אין פלא שאינם רוצים נישואים לבני המפלגה היריבה. ובקרב הדמוקרטים המצב דומה. שלושה מכל ארבעה חושב שהרפובליקנים הם צרי אופקים, כמחצית (47%) שהם לא מוסריים. ארבעה מכל עשרה דמוקרטים חושב שרפובליקנים הם פשוט פחות אינטליגנטים. ומי רוצה חתן אידיוט?

 

עובדות בסיסיות או פייק ניוז?
 

רוב האמריקאים מסכימים שהבעיה היא לא רק מחלוקת על מדיניות אלא בחוסר היכולת להסכים על ״עובדות בסיסיות״. טראמפ נותן לכך ביטוי נרחב בשימוש הנפוץ שלו בצמד המילים ״פייק ניוז״. בהליך ההדחה שלו, שהוכרע בבית הנבחרים בשבוע שעבר, ויחכה להצבעה בסנאט לשנה האזרחית הבאה, הועמדו עובדות רבות למבחן הנבחרים והציבור, אלא שבמהרה התברר שהנתונים אומנם אותם נתונים, אך כל אחד דולה מתוכם את העובדות הנוחות בעיניו.

מכון הסקרים הנכבד פיו, שבוחן שאלות מסוג זה, דיווח ש״מרבית הרפובליקנים והדמוקרטים מאמינים שלמפלגה היריבה כמעט אין או אין בכלל רעיונות טובים. רק 17% מהרפובליקנים אומרים שלמפלגה הדמוקרטית יש 'הרבה' או 'כמה' רעיונות טובים, ורק 13% מהדמוקרטים אומרים את זה על המפלגה הרפובליקנית. למעשה, כמעט מחצית מהבוחרים משני המחנות אומרים שלמחנה השני אין רעיונות טובים״. 
 

מה הביא על אמריקה את העידן הזה? התשובה המקובלת היא טראמפ, אבל הוא לא המחולל של הרגשות הרעים, אלא המרוויח מהם. אלמלא הייתה אמריקה כל כך מקוטבת, לטראמפ לא היה סיכוי לנצח בבחירות. וממילא, הגרפים מלמדים על עוד מגמות רבות שמשפיעות על האופן שבו אמריקה מנהלת את השיח הפוליטי שלה, וכמו כן על מגמות רבות נוספות שמשפיעות על הנושאים המעסיקים את אמריקה. אם לתמצת את כל אלה לשני מוקדים, אזי מדובר במדיה החברתית וההגירה. 
 

לפני עשור, בשנת 2010, רק לשלושה מכל מאה אמריקאים היה מכשיר טאבלט. השנה יש מכשיר כזה ליותר ממחצית האוכלוסייה (52%). בשנת 2010 רק לשליש מהאוכלוסייה היה סמארטפון. היום מדובר על יותר מ־80%. לפני עשור ומחצה, רק מעטים מהאמריקאים ידעו מהן רשתות חברתיות. לפני קצת יותר מעשור זינק השימוש בהן עד למחצית האוכלוסייה, וכיום מדובר על שלושה מכל ארבעה אמריקאים מבוגרים שמשתמשים בהן. 
 

אגב, הנסיקה הדרמטית של הרשתות החברתיות באה במקביל לצניחה דרמטית לא פחות בתפוצת העיתונים. מספרי תפוצה נמוכים כל כך, בסביבות 30 מיליון עותקים, נרשמו לאחרונה בשנות ה־40 של המאה הקודמת. אבל אז היה מדובר באמריקה קטנה הרבה יותר. 
 

במילים פשוטות: לפני עשור וקצת טראמפ היה יכול לצייץ רק לעצמו. היום הוא מצייץ וכל אמריקה רואה, מגיבה ומתרגזת, או מתרגשת. מתרגשת ממה? יש הרבה סיבות להתרגש, אבל חלק ניכר מהן נוגעות לסוגיה המסובכת של הרכב החברה האמריקאית. בעשור האחרון נרשם שיא בשיעור המהגרים בארצות הברית. מספרם מתקרב ל־50 מיליון בני אדם והם מונים כ־14% מהאוכלוסייה. אומנם זו לא התפתחות שכולה התרחשה בעשור האחרון, אלא עניין מתמשך. אבל אי אפשר שלא להביט בפליאה על העובדה שמספר המהגרים כיום גבוה פי ארבעה ממספרם בשנת 1960, ושיעורם גבוה פי שלושה. באותה שנה היו בארצות הברית 9.7 מיליון מהגרים, שהיוו 5.4% מכלל האוכלוסייה.
 

הגירה היא תמיד מוקד למתח ולחיכוך. היא מייצרת תחרות, קנאה, לעתים גזענות. כאשר היא מתלווה למשבר כלכלי - וארצות הברית עברה משבר קשה לקראת סוף העשור הקודם - החרדה מפניה גוברת. עובדים מרגישים שמקומות העבודה נלקחים מהם, או ששכרם יורד בגלל התחרות מצד מהגרים. ותיקים מרגישים שתרבותם המושרשת מאוימת על ידי ציבורים חדשים. גם לזה אפשר למצוא ראיות בגרפים מרשימים. הם מלמדים, לדוגמה, שבבחירות 2020, לראשונה, יהיו ההיספנים קבוצת המיעוט הגדולה ביותר בקרב הבוחרים. כלומר, יעברו במספרם את השחורים. כ־32 מיליון היספנים יוכלו להצביע לטראמפ או ליריבו־יריבתו, לעומת 30 מיליון שחורים. 
 

השינוי התרבותי המהיר שעובר על אמריקה, ומערער את תחושת הביטחון של חלק מאוכלוסייתה, לא מתחיל ולא נגמר בהגירה. אחד מסממניו הבולטים הוא הירידה במעמדה של הדת. במשך עשורים רבים, עם שקיעתה של הדת באירופה, שמרו האמריקאים על תוארם כאומה המערבית הדתית ביותר בעולם. וכמובן, הם עדיין כאלה, אבל לא בטוח שלאורך זמן רב.

בעשור האחרון נרשמת ירידה חדה בשיעור האמריקאים שיש להם דת. הדור הצעיר נוטש לא רק את הכנסיות, אלא גם את הזהות הקבוצתית של שייכות לכנסייה כלשהי. מנוצרים (הרוב פרוטסטנטים, המיעוט הגדול קתולים) הם נעשים ל״נונס״, על משקל ״לא״ ברבים. אלה שמשיבים לא כאשר שואלים אותם אם הם נוצרים, יהודים, מוסלמים או בודהיסטים. אמריקאים ללא דת. בתוך עשור שיעורם עלה מ־17% (שנת 2009) ליותר מרבע מהאוכלוסייה (26% בשנת 2018). והסימנים מלמדים שהמגמה הזאת תימשך, וכבר מתבטאת בהרבה מאוד דרכים.

קודם כל, כמובן, באולמות המתרוקנים של כנסיות, אבל לא פחות מזה בעמדות שהציבור מבטא. בעשור האחרון חל מהפך דרמטי בשיעור האמריקאים הסבורים שיש להתיר שימוש חופשי במריחואנה. משליש תומכים ושני שלישים מתנגדים לפני כעשור, מדובר בשליש מתנגדים ושני שלישים תומכים כיום. מדינות רבות באמריקה כבר הפכו את התמיכה הזאת למדיניות מעשית, ואחרות ילכו בעקבותיהן בקרוב. 
 

ועוד מהפך דומה: בעשור האחרון עברו רוב האמריקאים לתמוך בנישואים חד־מיניים. שוב, משליש בעד ושני שלישים נגד (ב־2004), לשליש נגד ושני שלישים בעד. הפסיקה הדרמטית של בית המשפט העליון באמצע העשור, שפתחה את השערים לנישואים כאלה, באה כנראה בעיתוי נכון, כאשר המגמה כבר בעיצומה ומתגברת. כאשר ברק אובמה התמודד על הנשיאות, הוא עוד לא יכול היה לומר בפה מלא שהוא תומך בנישואי גאים. כאשר טראמפ התמודד, הנושא כבר לא היה על הפרק. הוכרע ונגמר.
 

חרדת המהפכה
 

כך נראה עשור של שינוי, שכהונתו של טראמפ היא ביטויו הקולני, החיצוני, אבל זרמי מעמקים מזינים אותו וכבר בתחילתו אפשר היה להבחין בטלטלה. שנתיים לאחר משבר כלכלי חריף, שנתיים לאחר מערכת בחירות היסטורית, שהכניסה נשיא שחור לבית הלבן, תנועה חדשה, מסיבת התה שמה, הציפה את חרדת המהפכה של תושבי הערים הקטנות, העיירות, של לבנים בעלי צווארון כחול, של מי שאינם מתגוררים במדינות החוף הליברליות. תחילתה ב־2009, דעיכתה המוקדמת נרשמה כבר ב־2011. אבל בתקופת הזמן הקצרה הזאת ניכר רושמה של התנועה, שלאחר קריסת הכלכלה פרצה במחאה נגד המעורבות הממשלתית הגוברת בחיי האזרחים, כולל חקיקת ביטוח בריאות, בראשית כהונתו של הנשיא ברק אובמה. 
 

עידן הרגשות הטובים של ראשית המאה ה־19 נשחק בהדרגה. היסטוריונים רבים סבורים שסיבה עיקרית לשחיקה הייתה העלייה המשמעותית בתפוצתם של עיתונים. ב־1775 היו בקולוניות האמריקאיות השוחרות עצמאות רק 31 עיתונים, 50 שנה אחר כך כבר היו יותר מאלף. כמו הרשתות החברתיות של ימינו, המדיה הצומחת ניזונה מעימותים, שערוריות, תחרות, מפלגתיות. 
 

בחירות 1824, שסימנו את קצו המוחלט של עידן האחדות הקצר, התגלגלו מסקנדל לסקנדל, עד שהסתיימו באחד הגדולים בהיסטוריה. המועמד המנצח במספר הקולות - אנדרו ג׳קסון - תומרן על ידי בית הנבחרים ועל ידי יריבו ג׳ון קווינסי אדמס. יו״ר בית הנבחרים הנרי קליי, שסייע לאדמס בתמרון הקטלני, מונה לשר החוץ במה שג׳קסון וחבריו כינו במהרה ״העסקה המושחתת״.
 

לא קשה לזהות דמיון בין מה שקרה בשנים הבאות לבין מה שקורה היום באמריקה. טראמפ אומנם רחוק מלהיות ג׳קסון - אחד הנשיאים החשובים בהיסטוריה האמריקאית - אבל בשערוריות של לפני ואחרי בחירות הוא קצת מזכיר אותו. ג׳קסון הואשם באלימות (במידה של צדק), בניאוף (סיפור מורכב), בפראות (אין ספק). הוא היה מועמד שבא להפוך את וושינגטון, וגם עשה זאת. 
 

הממסד צפה בחרדה בפרא מטנסי הכובש את הבירה ומביא אליה את סגנונו הלא מלוטש. כאשר נבחר, ארבע שנים לאחר שהכהונה נגזלה ממנו, סירב לפגוש את יריבו המובס או ללחוץ את ידו. עידן הרגשות הטובים שהחל בטון חיובי של רגשות לאומיים משותפים, של יציבות פוליטית ושל שגשוג כלכלי - הסתיים. 
 

פאניקה כלכלית בשנת 1819 חיסלה את ימי השגשוג שלאחר המלחמה. משבר קבלתה של מיזורי כמדינה חדשה הדגיש את שאלת העבדות. היציבות הפוליטית הפנימית, שהתבססה על שלטונה של מפלגה אחת, התרסקה כאשר חמישה מועמדים מתוך המפלגה החלו להתקוטט ביניהם על הנשיאות. 

כך שבאמריקה כמו בצה״ל, לכל שבת יש מוצאי שבת. בסוף כל עידן של רגשות טובים בא עידן של רגשות פחות טובים. אורכו לא ידוע והשפעתו ארוכת טווח, אפשר רק לנחש.

האמריקאים יאמרו לכם שנמאס להם מהפיצול ומחוסר המעש של פוליטיקאים שעסוקים רק בקטטות. אבל לומר לא מספיק, צריך גם להצביע בהתאם, ובעשור האחרון ניכרת הצבעה למועמדים ההולכים לקצוות. מסיבת התה לקחה את המפלגה הרפובליקנית ימינה. תנועות כמו ״בלאק לייבס מטר״ לקחו את המפלגה הדמוקרטית שמאלה. הרטוריקה ברשת מקילה על פרובוקטורים ומחרחרי מדון הרבה יותר מאשר על מועמדים מיושבי דעת ונקיי לשון. 
 

גם את זה קל לראות על גרף, המציג את שיעור התומכים מקרב שתי המפלגות בכל נשיא בשנת כהונתו הראשונה. כמובן, מספר התומכים בנשיא חדש תמיד גבוה יותר בקרב חברי מפלגתו מאשר בקרב חברי המפלגה היריבה. ובכל זאת, בימיו של דוויט אייזנהאואר בשנות ה־50 הפער היה 30%, כך גם בימיו של ריצ׳רד ניקסון בסוף שנות ה־60, כך בימי ג׳ימי קרטר בשנות ה־80. 
 

כנראה שבשנות ה־90 נהיה פשוט טוב מדי. אמריקה נעשתה למעצמה יחידה בעולם, והאמריקאים התפנו לשנאות פנימיות. 50% היה הפער בין דמוקרטים לבין רפובליקנים בתמיכה בביל קלינטון, שנבחר זמן קצר לאחר סופה של המלחמה הקרה. לא מקרה הוא שבימיו של קלינטון הוחזר לזירה הציבורית המוסד העבש של ניסיון הדחה פוליטי המתחפש להדחה בעילה משפטית. 
 

כאשר ברק אובמה נבחר לנשיאות, הפער בין שיעור תומכיו הדמוקרטים לבין שיעור תומכיו הרפובליקנים עמד כבר על 60%. כאשר דונלד טראמפ נבחר הפער עלה ל־80%, ולראיה: 90 מכל מאה רפובליקנים תמכו בו בשנה הראשונה לכהונתו (88%), ותומכים בו גם היום, ורק שמונה מכל מאה דמוקרטים (8%).