החלטת התובעת הראשית בבית הדין הבינלאומי בהאג, פאטו בנסודה, להמליץ על פתיחה בחקירה נגד מדינת ישראל, בחשד שמנהיגים פוליטיים וגם מפקדים ולוחמים ביצעו פשעי מלחמה, מבוססת על רשעות, זדון, הטעיה, סילוף וגם בוודאי קצת שנאת ישראל. ראש הממשלה נתניהו לא יכול היה לבקש סיוע חיצוני יותר יעיל, משפיע ומתסיס מהחלטה זו. ככל שזעקת השבר, קולות המחאה והאיומים הבאים בתגובה מישראל רמים יותר, כך נראה נתניהו מרוצה יותר. סוף־סוף אין הוא צריך להתעסק עם גדעון סער או לברר למה הגיעו לאסיפת הבחירות שלו בירושלים רק 200 איש. עכשיו יש יעד שאפשר ללכד סביבו את העם. כל אוהבי ישראל יתלכדו סביב ביבי - כי רק הוא יגן עלינו מפני האנטישמים, שונאי ישראל המוכנים לעוות את המציאות ולהעליל עלינו עלילות דם נוראיות.
אלא שהסיפור קצת יותר מורכב. ישראל נמצאת זה זמן רב במרכז התודעה של הקהילה הבינלאומית ומוצגת כמדינה כובשת המסרבת לנהל מו"מ לסיום הכיבוש וממשיכה לרמוס ולדרוס מיליוני פלסטינים נטולי זכויות אזרח בסיסיות. הצגה זו של המציאות חוטאת לאמת. ישראל אכן שולטת במיליוני פלסטינים כבר 50 שנה. אין ספק שהפלסטינים אינם מקבלים את ההזדמנות לקיים חיים על בסיס שוויון אזרחי והכרה לאומית בשטחים שבהם הם רוב האוכלוסייה, כמדינה עצמאית וריבונית. אין ספק כי השלטון הישראלי בשטחים, כמו הסגר בפועל שאנו מטילים על בסיס הטרור הרצחני בעזה, אינם מקובלים על מרבית מדינות העולם. אך הואיל והייתי ראש הממשלה הישראלי האחרון שניהל ברצינות מו"מ עם הפלסטינים, והייתי על סף סיכום חיובי שהיה מחולל מפנה היסטורי בחיינו ובחיי שכנינו - אני יכול לקבוע בוודאות כי האשמה בסיכול הסכם השלום אז הייתה לגמרי של הפלסטינים. אף שאבו מאזן מעולם לא שלל במפורש את ההצעות מרחיקות הלכת שהצגתי לפניו, הוא לא השיב בחיוב. הזדמנות היסטורית, נדירה - הוחמצה.
משאמרתי זאת, אין מנוס מלהודות כי בעשר השנים שחלפו הייתה ישראל הגורם הסרבני, הפרובוקטיבי, האגרסיבי - והיעדר גמישותה הוא הסיבה המרכזית לכך שמהלכי שלום לא רק שלא הבשילו לכמעט הסכם, אלא אפילו לא התחילו.
נכון - יש חמאס ויש טרור. אין ספק שהפלסטינים אינם מוכנים לנקוט את הצעדים המדיניים מרחיקי הלכת המתחייבים כדי לבסס תשתית שתוביל למו"מ בעל סיכויים. אך מה איתנו? האם אנחנו רוצים? האם בעשר השנים האחרונות הייתה ממשלת ישראל מוכנה לגלות מינימום של גמישות, פתיחות, תעוזה - שיכלו לקדם סיכוי לשלום ולפתרון היסטורי של הסכסוך?
# # #
בעבר הייתה יכולה הקהילה הבינלאומית - ובה הידידות הקרובות והנאמנות ביותר לישראל - להשפיע על התנהלותנו המדינית, הצבאית והכלכלית במידה לא מבוטלת של הצלחה. היינו קשובים יותר להלכי הרוח בעולם, האזנו לתגובות חריפות ממדינות ובהן צרפת, גרמניה, בריטניה ורבות אחרות המקיימות עם ישראל קשרי ידידות נמשכים ואשר לא היססו להתייצב לימיננו ברגעים קשים.
בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז עלייתו של טראמפ לשלטון, ישראל חסינה יחסית מפני לחץ צבאי, מדיני וכלכלי. טראמפ ניצב כחומה בצורה להגנת המדיניות היהירה, הזחוחה והמספחת של ישראל. נתניהו מכריז בפרובוקטיביות המונעת מאינטרסים אישיים ופוליטיים כי ישראל תספח את בקעת הירדן, ואמריקה מגלה הבנה. הנשיא מודיע על הכרה בירושלים (המערבית) כבירת ישראל, ושלט השגרירות מועבר לעיר מתל אביב. הכרה ברמת הגולן כחלק ממדינת ישראל - למה לא? ההתנחלויות - מושא לביקורת קיצונית של כל נשיאי ארה"ב מאז 1967 - הן כבר לגיטימיות, ואין בהקמתן עבירה על המשפט הבינלאומי.
הנראות של יתרון לישראל במצב זה היא אשליה אופטית. הקהילה הבינלאומית לא השלימה, לא משלימה ולא תתפייס עם מדיניות הסיפוח של ביבי־בנט־בן־גביר. היא תחפש ותמצא דרכים להלום בישראל, במקומות רגישים יותר ופוגעים יותר מהחלטה הצהרתית במועצת הביטחון של האו"ם. כבר לפני 15 שנה, בתקופת ממשלו של אריק שרון, החליט האיחוד האירופי לצמצם בזכויות הסחר הניתנות לישראל בהתאם להסכם עם אירופה. ישראל נדרשה לסמן את כל הסחורות המיוצרות בשטחים שאינם מוכרים כחלק ממדינת ישראל כדי לשלול מהן את הפטורים ממכס. ההסכם הוא עם ישראל, טענו האירופים. והשטחים - אמרו - אינם חלק ממנה.
בהיותי שר התעשייה המסחר והתעסוקה וממלא מקום ראש הממשלה, החלטתי להגיע להסכם כזה בידיעה כי בהיעדר הסכמה כזו, יצוא ישראלי (בשווי אז) של 12 מיליארד דולר יעמוד בסכנה, לעומת יצוא של 120 מיליון דולר בלבד המגיע מהשטחים. היו רבים שסברו כי הגנה על 1% בלבד מכלל היצוא לאירופה מצדיקה סיכון יצוא של מיליארדי דולרים, שמא חס וחלילה ניראה כאילו הסכמנו להודות שהשטחים אינם חלק ממדינת ישראל.
למרות זאת נחתם הסכם, המחאות גוועו אחרי זמן קצר, והצורך הכלכלי הברור גבר. שנים אחר כך, תחת ממשלה בראשות נתניהו - הפרנו את אותו הסכם, ועתה אנו נתונים בעיצומו של קרב שבסופו ניאלץ להשלים עם העובדה שבעיני העולם, השטחים אינם חלק ממדינת ישראל.
אך היצוא לאירופה הוא עניין זניח יחסית. הכוחות המחפשים לאלץ את ישראל לסגת ממדיניות הסיפוח - יזמו עכשיו מהלך שיביא אותנו כנאשמים לבית הדין הבינלאומי בהאג כחשודים בפשע מלחמה.
הפרופ' הרש לאוטרפכט, היהודי מלבוב שסייע בניסוח הכרזת העצמאות של ישראל, הוא שפיתח את התורה המשפטית של פשעים נגד האנושות, ובהם גם פשעי מלחמה. כמה אירוני שעשרות שנים לאחר משפטי נירנברג, שהתנהלו על בסיס תפיסתו המשפטית של הפרופסור היהודי, מנהיגים ולוחמים מישראל עלולים להיחשף לתביעות זדוניות על יסוד עקרונות משפטיים דומים, אף שבנסיבות שונות לחלוטין וללא כל דמיון.
וזה לא הכל: מאמצי ה-BDS יימשכו. אף שלא יסכלו יצוא ישראלי - הם עלולים לפגוע בו ולדחוק את ישראל לעמדת מגננה בחזית בינלאומית רחבה ומציקה. אחר כך יתחילו לחייב ישראלים בקבלת ויזה לכל מדינות אירופה, בטענה כי רק כך יוכלו לזהות מתי נכנס בשעריהן מי שחשוד בפשעי מלחמה.
אני מניח שיהיו כאלה בינינו שיציעו, מתוך גאווה לאומית, שנגיב באופן דומה. גם אם הדברים האלה נראים עתה רחוקים, הם עלולים לנחות עלינו מהר יותר מכפי שרבים סבורים. ודאי אם נמשיך לנהל מדיניות הממוקדת אך ורק במה שנוח לבייס הפוליטי של המשפחה הקיסרית ולא במה שנכון, אחראי ומועיל לאינטרסים של המדינה.
לכל זה יש מסלול של פתרון. אין שום ודאות כי אפשר יהיה בהינף יד או מחווה כלשהי לשנות את המציאות ולהעלים מנוף חיינו גילויים של שנאה, צביעות, התחסדות וגם אנטישמיות. גם ספק רב אם יוזמת שלום ישראלית שונה, חדשה, נועזת - תוביל להסדר שלום אמיתי. אך צריך להתחיל ללכת במסלול שמציע דרך אחרת, שונה, מאופקת יותר, סובלנית ומתחשבת, מבלי שיש בכך כדי לסכן את האינטרסים הביטחוניים של קיומנו. אילו התנהלו היום שיחות שלום רציניות, מכובדות, בתנופה ובאומץ - לא היו מעלים על הדעת לדחוק את ישראל לשוליים של בית הדין לפשעי מלחמה, לא היו שוקלים לתמוך בצעדי החרמה אחרים, ומדינות כמו ירדן ומצרים, וגם סעודיה וארצות צפון־אפריקה, לא היו מצטרפות להצבעות גינוי נגד ישראל בכל פורום בינלאומי.
כדי שהנסיבות והאווירה הבינלאומית ישתנו, אנו צריכים הנהגה שרוצה שלום. אנו זקוקים למנהיגות שיש לה אומץ לקחת סיכונים שכרוכים בוויתורים, בנסיגות ובשינוי הרטוריקה המתלהמת והמתרברבת, שהיא סימן ההיכר שלנו.
אני כותב את הדברים האלה בדם לבי. אין מי שיש לו סמכות להטיף לי מוסר על דאגה לביטחון מדינת ישראל. חיזבאללה בלבנון, חמאס בעזה, סוריה בלי כור גרעיני, איראן (שיודעת הכל גם אם אינני אומר ומעולם לא אמרתי דבר שיכול היה להביך אותה בזירה הבינלאומית וגם לא בזירה הפנימית) - כל אלה יכולים להעיד שהייתה ממשלה שידעה לקחת סיכונים ולקבל הכרעות גורליות בענייני ביטחון חיוניים - אך גם לא פחות חשוב, להושיט יד לשלום ולקחת סיכונים כדי להשיגו. בית הדין הבינלאומי בהאג הוא איתות רועם שאסור להתעלם ממנו. וזוהי, חוששני, רק ההתחלה.