בשנה של שלוש מערכות בחירות, מעטים זוכרים שאי־אז בדצמבר 2018 נפחה הכנסת ה־20 את נשמתה ופורסם מועד הבחירות לכנסת ה־21: 9 באפריל 2019. מאז עברו 52 שבועות של כאוס פוליטי, ואנחנו דורכים באותו מקום בדיוק: לא מפסיקים לדבר על הבחירות ונסבים על השאלה אם הפעם יהיה לנתניהו רוב של 61.
שאלה אחת שחייבת להישאל הועלתה לא אחת על ידי גדעון סער, אך לא ממש הצליחה להפוך למרכז הדיון בפריימריז בליכוד: האם נתניהו הוא האשם בכך שאנחנו כלואים זה שנה במעגל שאין ממנו מוצא? סער דיבר על כך בניסוחים שונים במהלך הקמפיין הקצר והיצרי. "נתניהו חסום", חזר והסביר בכל מקום שאליו הגיע, על כל במה שעליה נאם, "אם אפסיד, נתניהו אומנם ימשיך להיות יו"ר הליכוד, אך לא יהיה יותר ראש הממשלה. אין לו רוב, והפעם ספק גם אם יהיה לו הגוש שלו. כחול לבן מתפללים יום־יום שנתניהו יצליח, תחשבו למה".
הכינוסים של סער היו טובים, מאורגנים ומכובדים והייתה בהם נוכחות לא מבוטלת. אך בהשוואה לכינוסי נתניהו הם נראו כמעט כמו סמינריון אוניברסיטאי מול דיסקוטק בקמפוס של אותה אוניברסיטה. נתניהו עבר כברת דרך: מקמפיין הסרטונים לפני שנה ושעות של שידורים ברשתות חברתיות, בחורף 2019 הוא הגיע לכלל מסקנה כי עם כל הכבוד לטכנולוגיה, סוד הניצחון הפוליטי הומצא מזמן - והוא השטח. נתניהו 2019 צריך להפוך לבגין 1977: לרדת אל העם ולהדליק אותו.
לא כל כינוס היה מלא מפה לפה. האירוע בירושלים, למשל, התקיים באולם ריק למחצה. אבל ביבי היה במיטבו, והקהל גילה התלהבות. אנשי הדיגיטל והניו–מדיה של המטה צילמו, ערכו והפיצו ללא הרף את סרטוני ה"בי־בי, בי־בי" והציגו תמונת ניצחון אולטימטיבית - התמונה שהצליחה לשכנע את אותם "חמוצים" ואת אותה "תקשורת שמאלנית ועוינת" שנתניהו הולך להביס את יריבו במפלגה. נתניהו ניצח במלחמה הפסיכולוגית, ועל הדרך קבע רף וסגנון לקמפיין הליכוד כולו.
עם זאת, ובהנחה שהסנסציה לא התחוללה אמש, אסור לזלזל בצעד של סער. לו בחר להיות זהיר ולשייט מתחת לרדאר, לשתוק ולהמתין - בדיוק כמו שעושים בכירי הליכוד האחרים שרואים את עצמם מועמדים לירושה - מפלגת הליכוד הייתה ממשיכה להתרחק בצעדי ענק מרוח הדמוקרטיה. במקום של אין ברירה אין גם בחירה חופשית. הנה, לשם השוואה: בפריימריז בליכוד ב־1993, הראשונים של נתניהו, התמודדו מולו גם דוד לוי, בני בגין ומשה קצב. בפריימריז ב־2016, האחרונים שנערכו עד אתמול, נתניהו התמודד מול נתניהו. התמודדותו של סער הייתה חיונית, ורק על כך מגיעה לו תודה מחברי הליכוד, שחזרה להיות מפלגה דמוקרטית במלוא מובן המילה.
הפריימריז הסתיימו, אך המחנות כנראה יישארו. לנתניהו זו עובדה מדאיגה. חברי מחנה סער עלולים לערום קשיים בשלב מאוחר יותר, כאשר שוב תועלה שאלת החסינות. בינתיים, השריפה המיידית כובתה. ברגע שיגיעו לגשר, כבר יחשבו מה לעשות: לעבור או לשרוף אותו.
ובינתיים בימין
מפלגות הימין עוברות זעזוע פוליטי, וקהל המצביעים שלהן נותר מבולבל, מעוצבן ובעיקר מיואש. הוא רואה את ביתו הפוליטי מתפלג, מסתכסך ועומד על סף קריסה. לזרם החרד"לי קשה לראות את יו"ר הבית היהודי הרב רפי פרץ חותם על ההסכם עם עוצמה יהודית ומציב את האיחוד הלאומי בפני עובדה בשטח: קח את זה או עזוב את זה.
לא כל מי שהצביע לבית היהודי באפריל יהיה מוכן לעשות זאת שוב במרץ. חלק מהסרוגים אינם מוכנים להזדהות עם הברית החדשה שנכרתה עם עוצמה יהודית, וגם זוהרו של המותג "הרב רפי" קצת דעך. לפני שנה נתפס פרץ כגיבור שהסכים להירתם למשימת ההצלה של המפלגה המדממת אחרי עזיבתם של בנט ושקד אותה. טייס קרב ורבצ"ר לשעבר, איש לא־פוליטי שבא לפוליטיקה כי הרבנים והציבור קראו לו.
ואולם בחודש מרץ, חלק מהציבור הליברלי כבר לא יהיה מוכן להשלים עם העובדה שפרץ לא פתח את המפלגה לפני נציגי זרמים אחרים במגזר. בנט ושקד בונים גם על מצביעי ימין שאינם חובשי כיפה, "דתיים לייט" או כאלה שאינם מוכנים להצביע לנתניהו. אומנם בבחירות אפריל 2019 ההימור של הימין החדש נכשל, אך הפעם בנט משוכנע שהמצב שונה: לפי הסקרים, נרשמת בריחת קולות מסוימת מהליכוד.
בבית היהודי ממשיכים לדבר על אחדות. עם כל השוני שבין הזרמים, החלום הגדול של רוב אנשי המגזר הוא איחוד השורות והקמת רשימה סרוגה אחת שכל אחת ואחד יוכלו למצוא בה נציגים מטעמו. בפועל המצב רחוק מלהיות פסטורלי. יו"ר האיחוד הלאומי בצלאל סמוטריץ' מקיים מגעים עם הימין החדש ובוחן אפשרויות. מבחינתו, בנט ושקד עדיפים על הרב רפי ועל בן־גביר. סמוטריץ' גם מסוגל להביא איתו נדוניה יקרה - את השטח, את הישיבות שמעריצות אותו ואשר מצביעות דרך קבע לאיחוד הלאומי. השאלה היא אם אותו שטח יתמוך גם בחיבור עם שקד ובנט "הליברליים". המשוואה היא, כרגיל, של רווח מול נזק.
פרדוקס בג"ץ
בכחול לבן לא ממהרים לשום מקום. מבחינתם הקמפיין עוד לא החל. על המפלגה עברה מערכה קשה, שהתנהלה תחת הכותרת "מנסים להרכיב ממשלה". אומנם בני גנץ יצא ממנה ללא ראשות הממשלה, אך הוא צבר הרבה ניסיון פוליטי, ומעמדו בתוך המפלגה חזק. "זה כמו סיום מסלול בצנחנים, עכשיו הוא קיבל הסמכה להיות צנחן", מסבירים מקורביו.
עכשיו זמן הסקרים, מחקרי העומק ושלל התארגנויות לפני קרב. לפי שעה אין מסתמנים שינויים גדולים ברשימה לכנסת, אך בסביבת גנץ אין שוללים שינויים מסוימים, תזוזות או צירופה של דמות נוספת. הכיוון הוא צירוף אישה, עדיף דוברת רוסית, במטרה להחזיר כ־2.5 מנדטים שעברו לישראל ביתנו בבחירות בספטמבר.
ב"קוקפיט" ממתינים גם להחלטת בג"ץ באשר לשאלה אם נתניהו יכול להרכיב ממשלה. ההחלטה עשויה להיות משתנה רב־חשיבות בקמפיין של כחול לבן. הפרדוקס הוא שלא משנה מה תהיה הפסיקה, היא לא תשחק לטובתה. גנץ רוצה להכריע את נתניהו בקלפי ולא בבג"ץ. פסילת נתניהו עלולה ליצור בעיה פוליטית לכחול לבן, המתקיימת במידה רבה על הפלטפורמה של התנגדות לנתניהו. הם האלטרנטיבה לנתניהו - אך לא לליכוד כמפלגה, כאג'נדה.
מנגד, אם יחליט בג"ץ כי אין מניעה שנתניהו ירכיב ממשלה, יוענקו לו בכך סוג של תעודת כשרות ולגיטימציה משפטית, ולכחול לבן יהיה קשה גם עם זה: איך המפלגה שהעלתה על נס את ההגנה על מערכת המשפט תתקוף את נתניהו, שקיבל תמיכה וגיבוי מאותה מערכת? קושיה קשה לאנשי הקוקפיט והקמפיין.
"באת לזירה - חייב לחשוב 'ניצחון'", אמר לי השבוע חבר סיעת כחול לבן. וזה הרעיון. התקווה הגדולה של המפלגה היא שהפעם ייסדק גוש ה־55, ובסופו של דבר גם יישבר. "לא משנה מה יגידו בקמפיין, מתחת לפני השטח המגעים עם החרדים ואולי גם עם הימין החדש יתנהלו כל הזמן. היכוני למערכה קשה מאוד", הוסיף - או כמו שאמר סער, "אנחנו מוכנים".