הטור הזה מוקדש לדור שאינו יודע חנוכה מהו. מסתובבים בינינו צעירים שבשבילם מדובר בחג של פסטיגלים, וסופגנייה היא מוצר פסיכי עם מילוי מטורף, זיגוג של קרם פטיסייר ועיטור של מזרק אלכוהולי. דור הטיק טוק חסר רגש לסופגנייה הפשוטה עם הריבה - והגיע הזמן שנחזיר סופגנייה ליושנה.
אנחנו, שגדלנו פה תחת משטר הצנע של שנות ה־80, חייבים לזכור ולא לשכוח. ואם לשכוח - בוודאי לא לסלוח. הסופגנייה אז הייתה בראשיתית, תמימה, חמה, אובלית, סטנדרטית וזולה. כזו שפוזרה עליה אבקת סוכר והיא מולאה במילוי אחד ויחיד - ריבת תותים.
בשנות ה־80 היינו מתכנסים בבית הספר למסיבת חנוכה כיתתית. המורה הכינה חידון על החג, שכלל שאלות על החשמונאים, יהודה המכבי, מודיעין וסביבונים. שיא הערב היה כשהגיעו קופסאות קרטון מלאות בסופגניות לוהטות מהמאפייה הקרובה. הקופסאות היו נפתחות על ידי נציג ועד ההורים, וכל אחד היה לוקח אחת, ורק אחת, כמצוות המורה: "לא לקחת יותר, בבקשה, כי גם ככה חסר!".
היינו מתנפלים. זה לא היה מאכל רומנטי ואלגנטי כמו הסופגנייה של היום, שזוכה לכבוד מלכים ומתנהגים אליה כמו לקינוח מפואר. אז היא הייתה נטרפת מיד. היינו מתחילים במספר נגיסות תפלות של בצק בלבד, שהיו מניעות את התהליך הצרבתי בקנה הנשימה, בואכה הסרעפת. המטרה הייתה להגיע לאמצע הסופגנייה, אל הריבה הרותחת, ולקבל כוויה דרגה 2 בחך העליון, ואז להמשיך לנגוס עד שהייתה מעוכה לגמרי.
בחוץ תמיד היה חורף אמיתי, כזה עם גשם שמשתולל על הגגות הרעועים של בית הספר. לא "אירוע חורפי" כמו היום. החורף היה מלווה בקור קיצוני שהצריך מעיל. לא היינו מורידים אותו, כי לא היה חימום בכיתות. ואם היה חימום אז הייתה הפסקת חשמל, כך שלא היה חימום. אבקת הסוכר של הסופגנייה הייתה מכתימה את שולי המעיל, ששימש גם לקינוח האף במקרה של צינון.
פני הדור כפני הסופגנייה. הכל היה פשוט ורגיל. זה היה דור שהלך לבית הספר ברגל, אף אחד לא הסיע אותנו. גם לא מימנו לנו שיעורים פרטיים. למדנו לבד ונכשלנו לבד. אף אחד לא אִבחן אותנו עם בעיות קשב, סתם היינו מופרעים. היינו מתכנסים אחר הצהריים באחד הבתים ומדברים. או משחקים. לאחד החברים היה אורגן, לאחר היה קומודור 64. לא היו רשתות חברתיות. מי שהיה נמצא איתך, היית רק איתו. אם היית משתף אותו במשהו, זה היה ביניכם. העולם הגדול היה בגדר שמועה לא מבוססת, הוא בוודאי לא היה מונח בכף ידו של אף אחד.
הסימנים הראשונים שבאמת קורה משהו גדול בחוץ, היו כשפתחו בארץ את ערוץ MTV אירופה. וגם אז, לא היינו רוקדים בשום אפליקציה. גם לא הייתה סיבה לרקוד. נראינו רגיל, לא מטופחים, לא מעודכנים, לא מושקעים. לא היה למה להשקיע. מספר האנשים שהכרנו היה בממוצע שבעה. כמעט לא הצטלמנו. בסוף כל שנת לימודים היו מארגנים אותנו בשורות, לצילום כיתתי. הצלם של היישוב היה מגיע, מצלם והולך. היינו מחכים שבוע שהתמונה תצא.
כיבדנו את הצלם וכיבדנו כל סמכות שהייתה בסביבה, של ההורים, של המורים, של השוטרים. ידענו לחכות, להמתין לדברים שייקרו. הבן שלי ניסה להעלות סטורי השבוע, וזה לקח לו מאית שנייה יותר מהרגיל, הוא רטן ואמר שזה הכי מעצבן בעולם שאין קליטה בבית.
הסופגנייה של שנות ה־80 התאימה לתקופה: היא הייתה משעממת וריקה. היינו דור משועמם עם המון שעות ריקות שלא עושים בהן כלום. היינו פשוט בבית. שוכבים על המיטה. לא גולשים, לא מעלים, לא משתפים. רק בוהים, משתעממים וחושבים. השעמום הוליד יצירתיות שכונתית. היו שהלכו לחוג טיסנאות או ריתמיקה. שכן שלי ואני בנינו מחנה על עץ. הילדים שלי לא מכירים את השכנים שלהם. לפעמים אמא הייתה שולחת אותי להביא חצי כוס סוכר מהשכנה. הייתי קובר את עצמי מהבושה, אבל לא העליתי בדעתי לסרב.
בהפסקות שיחקנו בגוגואים, הבנות היו משחקות בחמש אבנים או קלאס. אם היינו צמאים היינו מכניסים את הראש מתחת לברז של הכיור ושותים מים. כדי לספר מה היה פה בשנות ה־80 קל יותר להגיד מה לא היה. לא היה מסקרפונה, לא גנאש ולא מקרון פריך. הייתה סופגנייה אחת עגולה, עם אבקת סוכר וריבה.