השבוע למדתי על בשרי את הביטוי "החוכמה שבדיעבד". החוכמה שנוחתת כשכבר מאוחר מדי, או אחרי שהנזק כבר נעשה. קצת כמו להפסיק לאכול אחרי שכואבת לך הבטן או לא לסרב לצ'ייסר הנוסף אף על פי שאת כבר שיכורה, או להמשיך לקוות שמשהו במערכת היחסים שלך ישתנה כשאת יודעת שאין סיכוי. קצת כמו לשכנע מישהו לאהוב אותך כשאת יודעת שהוא לא רוצה.
דווקא במקרה הנוכחי לא בנזק גורלי עסקינן אלא בתוצאה של החלטה שקיבלתי לפני אי אלו שנים, החלטה שבדיעבד אני לא מבינה איך עשיתי אותה בידיעה שלקחתי סיכון מאוד גדול. ועדיין, אין ספק שלו הייתי אמיצה יותר - יש שיאמרו שאני אמיצה, אבל בעיניי זה ממש לא מספיק - הייתי עושה אותה מוקדם יותר, ומי יודע מה היה קורה אז? אבל היי, חוכמת הבדיעבד.
רק השבוע, כשהחיים החזירו אותי לכמה שעות לאותו מקום שהעדפתי לסגור מאחורי דלת נעולה ולזרוק את המפתח, הבנתי עד כמה ההחלטה ההיא הייתה נכונה. ולא שלא חשתי געגוע. צעדתי במסדרונות של חיי הקודמים כמו רוח רפאים שחזרה אחורה בזמן לעידן אחר שנדמה כאילו קפא במקומו. התפאורה לא השתנתה, גם לא הריח. אפילו בין כל האנשים החדשים הצעירים שמילאו את המסדרון המאובק שצעדתי בו הלוך ושוב יום אחרי יום, פגשתי כאלה שפעם כעסו ופתאום התברר שהם שכחו הכל. והיו גם כאלה שעדיין היו מונחים במקומם, מחייכים אליי את אותו חיוך של פעם ורק מחכים שאספר להם שכבר התחתנתי.
מצחיק שבסופו של דבר זה מה שחשוב לכולם, כמו שורת קוד באתר של וויקס ששום אתר לא שלם בלעדיה. איכשהו אני מרגישה צורך לשקר במקרים הללו. גם אם אני ממש לא מאמינה בקונספט, אני תמיד מרגישה צורך לגונן על המאזין, זה שמחכה לשמוע את התשובה שהוא כל כך מצפה לה כדי שתסדר לו את הקוביות בראש. בדיוק כמו חדר משחקים של ילד, גם קוביות בראש זקוקות לפעמים לסידור קלאסי כדי שיהיה אפשר לישון בשקט בלי בלגן בעיניים.
תמיד חשבתי שחוסר הרצון להביט לאחור נובע מהחשש שיצוץ פתאום געגוע שיטרוף את כל הקלפים ויהרוס את האפקט של ההחלטות האמיצות. אז במקום אנשים שנוהגים להיפרד ממישהו או ממשהו ועושים מסיבה או אירוע, אני מעדיפה לברוח. אם יש אנשים שאני יודעת שלמחרת לא אראה שוב, אני מעדיפה לא לומר שלום ולהמשיך כאילו כלום לא קרה. לתת לעבר להתאדות בזמנו.
עד לא מזמן חשבתי שהגעגוע הוא האויב הגדול של הממשיכים הלאה, של היכולת לסגור מאחור סיטואציה מסוימת ולהתעלם מכל הרגשות שעולים בך. הגעגוע מוצא את עצמו לאחרונה מבליח אצלי ברגעים לא צפויים. הוא תוקף, הוא בוחן, הוא מכרסם בבסיס הרצונות הכי חזקים, בלב התשוקות הסמויות, מזכיר שהוא שם. לא משנה עד כמה אתעלם או אדחיק אותו, פתאום יגיע שובל של ריח, צליל, טעם, מגע או משהו שיזכיר לי שאף על פי שזה לא מתאים יותר, ולא הולך ולא יצליח - אני עדיין מתגעגעת.
ואולי לגעגוע הזה יש דווקא תפקיד טוב באיזון המערכת הפנימית של הרגשות. הוא שם כדי להזכיר לך את הדברים הטובים ולא את הקושי, הוא שם כדי לעזור לך להתמודד עם רגעים קשים שבהם סיטואציות לא נעימות מהעבר חוזרות להציף את המערכת ומעכבות אותך מלהמשיך הלאה. אז אפשר לומר שאני כבר לא מפחדת מהגעגוע הזה.
השבוע, אף שהבנתי שאני תמיד חכמה בדיעבד, ואף שהבטחתי לעצמי לא לפחד בפעם הבאה לעשות החלטות גורליות בזמן אמת, ולהצליח להניף את הסכין ולחתוך כשצריך ולא כשמאוחר מדי - עדיין חזרתי לטייל קצת במסדרונות העבר שלי בצורה מפוכחת. הצלחתי למחוק את כל הזיכרונות הרעים מהתקופה ההיא והשארתי רק את השובל הנוסטלגי של הריח והתחושה, שמציף בי תחושות נעימות.
ואולי זו הסיבה שצחקתי בלב כששאלו אותי אם כבר התחתנתי. אולי בפעם הבאה שזה יקרה יהיה לי מספיק אומץ לא לחשוב שתשובה כזו או אחרת תאכזב מישהו, בעיקר אנשים שאני לא ממש מכירה. אולי בפעם הבאה אוכל לומר לכל מי שישאל בקול רם ובלי להתחמק את התשובה האמיתית. תהיה אשר תהיה, ומה שלא יהיה.
דווקא במקרה הנוכחי לא בנזק גורלי עסקינן אלא בתוצאה של החלטה שקיבלתי לפני אי אלו שנים, החלטה שבדיעבד אני לא מבינה איך עשיתי אותה בידיעה שלקחתי סיכון מאוד גדול. ועדיין, אין ספק שלו הייתי אמיצה יותר - יש שיאמרו שאני אמיצה, אבל בעיניי זה ממש לא מספיק - הייתי עושה אותה מוקדם יותר, ומי יודע מה היה קורה אז? אבל היי, חוכמת הבדיעבד.
רק השבוע, כשהחיים החזירו אותי לכמה שעות לאותו מקום שהעדפתי לסגור מאחורי דלת נעולה ולזרוק את המפתח, הבנתי עד כמה ההחלטה ההיא הייתה נכונה. ולא שלא חשתי געגוע. צעדתי במסדרונות של חיי הקודמים כמו רוח רפאים שחזרה אחורה בזמן לעידן אחר שנדמה כאילו קפא במקומו. התפאורה לא השתנתה, גם לא הריח. אפילו בין כל האנשים החדשים הצעירים שמילאו את המסדרון המאובק שצעדתי בו הלוך ושוב יום אחרי יום, פגשתי כאלה שפעם כעסו ופתאום התברר שהם שכחו הכל. והיו גם כאלה שעדיין היו מונחים במקומם, מחייכים אליי את אותו חיוך של פעם ורק מחכים שאספר להם שכבר התחתנתי.
מצחיק שבסופו של דבר זה מה שחשוב לכולם, כמו שורת קוד באתר של וויקס ששום אתר לא שלם בלעדיה. איכשהו אני מרגישה צורך לשקר במקרים הללו. גם אם אני ממש לא מאמינה בקונספט, אני תמיד מרגישה צורך לגונן על המאזין, זה שמחכה לשמוע את התשובה שהוא כל כך מצפה לה כדי שתסדר לו את הקוביות בראש. בדיוק כמו חדר משחקים של ילד, גם קוביות בראש זקוקות לפעמים לסידור קלאסי כדי שיהיה אפשר לישון בשקט בלי בלגן בעיניים.
תמיד חשבתי שחוסר הרצון להביט לאחור נובע מהחשש שיצוץ פתאום געגוע שיטרוף את כל הקלפים ויהרוס את האפקט של ההחלטות האמיצות. אז במקום אנשים שנוהגים להיפרד ממישהו או ממשהו ועושים מסיבה או אירוע, אני מעדיפה לברוח. אם יש אנשים שאני יודעת שלמחרת לא אראה שוב, אני מעדיפה לא לומר שלום ולהמשיך כאילו כלום לא קרה. לתת לעבר להתאדות בזמנו.
עד לא מזמן חשבתי שהגעגוע הוא האויב הגדול של הממשיכים הלאה, של היכולת לסגור מאחור סיטואציה מסוימת ולהתעלם מכל הרגשות שעולים בך. הגעגוע מוצא את עצמו לאחרונה מבליח אצלי ברגעים לא צפויים. הוא תוקף, הוא בוחן, הוא מכרסם בבסיס הרצונות הכי חזקים, בלב התשוקות הסמויות, מזכיר שהוא שם. לא משנה עד כמה אתעלם או אדחיק אותו, פתאום יגיע שובל של ריח, צליל, טעם, מגע או משהו שיזכיר לי שאף על פי שזה לא מתאים יותר, ולא הולך ולא יצליח - אני עדיין מתגעגעת.
ואולי לגעגוע הזה יש דווקא תפקיד טוב באיזון המערכת הפנימית של הרגשות. הוא שם כדי להזכיר לך את הדברים הטובים ולא את הקושי, הוא שם כדי לעזור לך להתמודד עם רגעים קשים שבהם סיטואציות לא נעימות מהעבר חוזרות להציף את המערכת ומעכבות אותך מלהמשיך הלאה. אז אפשר לומר שאני כבר לא מפחדת מהגעגוע הזה.
השבוע, אף שהבנתי שאני תמיד חכמה בדיעבד, ואף שהבטחתי לעצמי לא לפחד בפעם הבאה לעשות החלטות גורליות בזמן אמת, ולהצליח להניף את הסכין ולחתוך כשצריך ולא כשמאוחר מדי - עדיין חזרתי לטייל קצת במסדרונות העבר שלי בצורה מפוכחת. הצלחתי למחוק את כל הזיכרונות הרעים מהתקופה ההיא והשארתי רק את השובל הנוסטלגי של הריח והתחושה, שמציף בי תחושות נעימות.
ואולי זו הסיבה שצחקתי בלב כששאלו אותי אם כבר התחתנתי. אולי בפעם הבאה שזה יקרה יהיה לי מספיק אומץ לא לחשוב שתשובה כזו או אחרת תאכזב מישהו, בעיקר אנשים שאני לא ממש מכירה. אולי בפעם הבאה אוכל לומר לכל מי שישאל בקול רם ובלי להתחמק את התשובה האמיתית. תהיה אשר תהיה, ומה שלא יהיה.