אין שיטה: "שיטת קומינסקי" היא הכל חוץ מזוגיות קומית בין שני גברים

"'שיטת קומינסקי' מנסה לצייר דיוקן אנושי של זיקנה, גבריות וחברות, והיא מתעקשת להציג את התכונות הללו כמאוימות בהגדרתן על ידי שאר העולם. רציתי ליהנות מהסדרה כהתבוננות מרתקת בשתי דמויות גבריות, אבל לא הצלחתי להתעלם מתשומת הלב המעטה ששני הגברים האלה מוכנים לתת לכל אחד שאינו הם. ניתן היה לטפל בהתמכרות לאופיאטים ברצינות רבה יותר ועדיין להצביע על תלאותיה של ערמונית מזקינה".

אין לי הסבר, אבל הידיעה שעליי לכתוב על "שיטת קומינסקי" דרדרה אותי לדיכאון עמוק. לכן הגעתי למחשב בדרך ארוכה ומתפתלת. לכן ישבתי מולו שעה ארוכה ובהיתי במסך הריק שנראה רדיואקטיבי. לכן (אולי לא רק) היו הימים האחרונים עינוי שאינני מכיר כמוהו. של תחושה סופנית קשה ונשמה קרה ומנותקת בגוף קפוא ורועד מקור. של הזיות מוזרות שהפכו את הימים בין חג המולד לשנה החדשה לעיסה של זיכרונות, חששות, פוביות מכל דבר ועניין ולא פחות חשוב: הפעם הראשונה בחיי שבה ויתרתי על הצורך להאכיל את עצמי.

לא לאכול הוא תמרור אזהרה בעיניי. לא משום שאני גרגרן גדול בשנים האחרונות, אלא מכיוון שלא הייתי רעב. בשיא קרקורי הקיבה באמצע הלילה הכנתי לעצמי שני טוסטים מאיזה לחם אמריקאי רב־זרעים ועשיר בוויטמינים וכרסמתי אותם יבשים מול הטלוויזיה ללא קול.

אני יודע לזהות סימני מצוקה. למשל כשאתה מגיע בבוקר לחנות של חברים בכפר, מנסה לספר להם מה עובר עליך וכמה אתה אומלל ואינך מצליח לדבר במשפטים שלמים כי אתה מתייפח כמו תינוק. במיין שווה התייפחות פומבית כזאת עשר דקות של תשומת לב מלאה, שני כריכים פרוסים דק, ספל תה, מילות ניחומים וחיבוק. חזרתי הביתה בדיוק לנקודה שיצאתי ממנה: "שיטת קומינסקי".



לרוב איני פותח טקסט בציטוט. זו טכניקה בדוקה ועדות חותכת לקושי כתיבה. אני כותב כבר 40 שנה ואני מכיר את כל הסימנים. כמו התהום הנפערת בין רעיון גולמי שצץ במוחי שאותו אני מנסה לעבד למדור אחרי שהתחייבתי מנטלית, ובין הביצוע. למי שמכירים, זה רגע של פיק ברכיים, לפיתה קרה בקיבה ודופק מואץ ולא משנה מי אתה, עד כמה אתה מנוסה וכמה שנים אתה כותב. הציטוט הפותח הוא מאתר Vulture הסופר־תרבותי של המגזין "ניו יורק": גם מגדיר יפה לטעמי את "קומינסקי" וגם משקף את הביקורות שנכתבו עליה באמריקה.

חלק מהביקורות נשמעו בערך כך: "לא שמעתם על 'שיטת קומינסקי' מכיוון שהיא לא קיבלה טונות של ביקורות מהללות. אף על פי ש'עגבניות רקובות' נתן לה 80%, הביקורות הטובות לא יגרמו לכם לרוץ לטלוויזיה". פסקת הפתיחה של בן טרוורס, מבקר הטלוויזיה של IndieWire: "במשך יותר מחצי העונה הראשונה של 'שיטת קומינסקי', המורה למשחק המזקין סטנלי קומינסקי מדבר על הערמונית שלו, מדבר לפין שלו ומבקש סליחה פעמים כה תכופות כדי ללכת לשירותים, עד שחבריו ומשפחתו מתחילים לספור כמה פעמים הוא הולך ביום". שמו של גיבורנו הוא סנדי ולא סטנלי, אבל הביקורת עם השם סטנלי שמופיע בה עשרות פעמים, הייתה עדיין באתר פעם אחרונה שבדקתי.

מיטיבי קרוא מזהים בוודאי חיבה מקדמית של הכותב לשני גברים לבנים מקשישים החוטפים את זנב הדרקון של שארית חייהם ישר לפנים. יש חיבה כזאת אבל היא אינה גורפת וטוטאלית כמו קריאות הכיוון הנלהבות שקיבלה "קומינסקי" מעבר לים. אינני זוכר את הפעם האחרונה שבה טרחו חברים וקרובים בישראל לבדוק אם גם אני מתענג ונהנה מכל קרעכץ וקווץ' של המכונה-סטנלי ונורמן כשהם בודקים בזכוכית מגדלת מטפורית כל נקודת חן בחשש שהיא מלנומה. התשובה שלי במקרים כאלה, וגם האופן שבו אני מרוויח זמן, היא שאין לי סטרימינג. כלומר אין לי נטפליקס. זה משהו שוויתרתי עליו בעסקת הברטר שעשיתי עם העולם: לכם יש נטפליקס ולי אין. את העונה הראשונה ראיתי ב־DVD לפני חודשיים. את העונה השנייה ראיתי בלפטופ בחניה של הסופרמרקט שקולטים בה אינטרנט פורטה. בהשוואה למי שדחקו בי לצפות נותרתי שווה נפש. אולי אפילו פחות.

***

יש רשימה ארוכה של זוגות גבריים שהייתה ביניהם כימיה נפלאה ונוצרה ביניהם קומדיה נהדרת. אין כמו וולטר מתאו וג'ק למון ב"הזוג המוזר", דרך "זקנים חסרי מנוח" ועד "הזוג המוזר 2". סטיב מרטין וג'ון קנדי היו מצוינים ב"תקועים בדרך". אלן ארקין ופיטר פאלק היו ב"The In-Laws" המקורי, ומייקל דאגלס ואלברט ברוקס הרסו את "The In-Laws" השני. גם מל גיבסון ודני גלובר הצחיקו ב"נשק קטלני".

ארקין מתויק בתודעה כקומיקאי עתיר זכויות, אבל קומדיה אמיתית מנביעה פנימית חרבה אצלו ואותה החליפו רפליקות של שורה אחת שחלקן מחופש לבדיחות וחלקן לאמירות פרובוקטיביות על חיים ומוות. כאשר השחקנים הראשיים מטיחים איש ברעהו שורות שנכתבו לצורכי שנינה, אירוניה ונקיטת עמדה יהירה, מתנשאת ובעיקר לבנה ועשירה, אתה יודע שהעלילה תתקדם בקפיצות תיש כמו חזיזים שיוטלו לזירה.

ארקין מעולם לא היה שחקן חם. אף על פי שדאגלס הוא שנלחם בסרטן הגרון, זה ארקין המדבר בקול מתכתי של דארת' וויידר בחגורת הבורשט, המתנכל לבתו פיבי ומתנער ממנה מכיוון שהיא אלכוהוליסטית ומכורה לסמים, שעברה שמונה תהליכי גמילה שלא עזרו, הגיעה שיכורה ובאיחור ללוויה של אמה ועלתה לו ממון רב. נוהגים לשורר כאן בשבחיו של יוצר הסדרה ומחברה צ'אק לורי. אפשר, אבל יש לזכור שזה האיש שהקים את "שני גברים וחצי" עם צ'רלי שין.

אם נגזר על סדרה לטבוע במלל רב מדי כמו "קומינסקי", אני מעדיף דיאלוגים מהזן של ארון סורקין ביום טוב. "הבית הלבן" היא סדרת פולחן מיתית בעידן טראמפ, ולבם של אנשים יוצא לפוליטיקה מושחזת ועוקצנית כמו זו שייצג מרטין שין. רק כדי להבין כמה מהר הולך העולם לאבדון: בשבוע שעבר עלתה פרסומת חדשה לתרופות מוזלות בכיכוב ישיש אנרגטי בשם מרטין שין. קפטן ווילרד שלנו והנשיא בארטלט הוא עכשיו המשווק הרשמי של אספירין, למי שתוהה למה אני כועס.

מייקל דאגלס לא עזר לקריירה שלו כאשר ירד לשעה קלה בין רגליה של שרון סטון ב"אינסטינקט בסיסי". שהוא גם הסרט שבו הוא מצולם עירום מאחור. מי שיתבונן היטב יראה את אשכיו הנמוכים, מה שמקשר אותנו ל"קומינסקי". למרות מה שידוע על ההתמכרויות השונות שלו ואורחותיו, אהבתי אותו ב"נערי הפלא", שבו היה גריידי טריפ, המורה שאינו מצליח לכתוב ספר עד שהוא לוקח אחריות על חייו. סנדי קומינסקי הוא טריפ הזקן. עדיין יש לו ניצוץ בעיניים ועדיין אין לו מושג לאן נוסעים חייו. אף שהוא במצב נחות מנורמן בהיבטים שונים, הוא הגבר האופטימי בזוגיות הזאת.

רבות כבר נאמר עליה, אבל החברות בין נורמן וסנדי אינה הדבר החם, החיוני, המנחם והמפצה שגברים מייחלים לו. היא בעייתית משום שבאופן מודע (ארקין) ולא מודע (דאגלס) הם משדרים בוז עמוק כלפי סביבתם הקרובה והרחוקה; סוג של התנשאות לבנה ופריבילגית שבה הלוואה אישית של 300 אלף נחתמת בלחיצת יד בין שניים שאין להם כל יחס אותנטי לזולת.

לורי מושקע כה כבד בזוג המוזר והמריר, עד שהוא מקפח את שאר הדמויות הקבועות שלו. התלמידים בסטודיו למשחק של סנדי הם חבורת מילניאלים ללא מצפן, רדודים, נבובים, נרקיסיסטיים ומנותקים באופן המוציא את סנדי מכליו. התסריט מציג אותם כנחותים, מכוערים וריקניים בכוונה. ליסה החברה, גרושה המוגדרת כקפריזית ומאופיינת בכישלון נישואיה, ובן שהתנהגותו גבולית, משכה את הגב בעת ניסיון לנגב את ישבנה. שתי הבנות, מינדי ופיבי, עונות על פונקציות מוגבלות בלבד: מינדי נוזפת באביה הפוחז ומנסה לשים עליו אוכף, ופיבי היא הכלבה האנוכית שלא אכפת לה מאיש.

בלי "גרייס ופרנקי", הסדרה הקומית שהעונה השביעית והאחרונה שלה מצטלמת כעת, לא הייתה "שיטת קומינסקי". לילי טומלין היא היפית מדרום קליפורניה עם חיבה לסמים ופולחנים מול ג'יין פונדה, המבכה את נעוריה וקמטיה. הם נזרקו ביחד כאשר הבעלים שלהן, מרטין שין וסם ווטרסטון, יצאו מהארון, התגרשו ועברו לחיות ביחד. "גרייס ופרנקי", שהוציאה שבע עונות בנטפליקס, חברה עם אצבע עצבנית על ההדק, משום שלא התיימרה להיות יותר מגודלה המוגדר ולא חיפשה יותר מאשר צחוקים קצרים ויעילים. הסאבטקסט היה שפונדה החליטה שיחסי מין מיצו את עצמם בשעה שטומלין נשארה מעוניינת. הרגעים היותר טובים היו הסצינות עם ווטרסטון ושין והנינוחות שלהם במצבים אינטימיים.

***

"שיטת קומינסקי" קלה יותר לעיכול אם מבינים את פני השטח: עונה 1 הייתה על שתן, ועונה 2 על צואה. זה, בקליפת אגוז, גורלם של גברים בגיל מסוים. או שמחטטים להם בישבן או שמציצים להם בשלפוחית. קיבעון הנקבים של "קומינסקי" הזכיר לי שיש אנשים שבאים מבתים שהיה מקובל בהם הומור שירותים כמו "אני במקומך הייתי מחכה רבע שעה לפני שהייתי נכנס". ויש מי שהומור שירותים ומיצי גוף דוחה אותם.

ההתכתבות עם צופים, גברים הנוהגים לצחוק בפה מלא על חוויות הבידוק הסרטני שהם עוברים, היא המהות של "קומינסקי". אם אתה מוכן לצחוק מצילום תקריב של פניו של דאגלס שעה שהאורולוג מהגיהינום דני דה ויטו לוחץ לו על הפרוסטטה עם פסקול מדויק בפקיעות וזלין ושתן מזרזף על השולחן, אתה בבית ב"קומינסקי". בעונה 1 יש לדאגלס עקבות של סרטן ערמונית לא אגרסיבי, ובעונה 2 מוצאים לו כתם קטן וחשוד בריאות. משם, פחות או יותר, נובע ההומור.

הרבה תרופות בוטיק פופולריות נהנות משירותי קידום ב"קומינסקי". ההעדפה של סיאליס על פני ויאגרה היא שיקית ומעודכנת. לא זוכר תרופה שכל כך הרבה דקות מסך נסחטו ממנה. יש פלומאקס לגברים החווים קשיים בהשתנה, המוצגת בטעות כתרופה האחראית לפליטה לאחור (retrograde ejaculation) בשעה שאת התופעה המתוארת גורמת תרופה אחרת. "עוד שנתיים היא תחליף לו חיתולים" היא דוגמה לשורת מחץ. או "אישה שמשתינה כשהיא צוחקת". או הנאה מינית "מזכירה לי שבץ מוחי בהילוך אטי" ו"הייתי צריכה לרסק לו זנקס בקמומיל להרגיע אותו".

ההתרשמות שלי היא שהעצלות האינטלקטואלית של לורי והמוניטין של השחקנים - הרדימו את הכישרון. מותר ליוצר לכתוב משפט כמו "זה לא כמו ששכבתי עם אחותך עם ההפרעה הדו־קוטבית". אבל העורך והבמאי מצווים להשאיר אותו בחדר העריכה. לסדרה שמצולמת במצלמה אחת בלבד אין מסר חזותי חדש, ומותר לחתוך בה כהוגן.

הכוכבים האורחים הם מהז'אנר של משחק הטריוויה "לא ידעתי שהוא עדיין חי". מאליוט גולד, דרך דה ויטו, ג'יין סימור, ליזה אדלסטין, פול רייזר, ננסי טרוורס, אליסון ג'אני ואחרים. כולם חביבים ונותנים את השטיק שלהם, חוץ מרייזר שנשאר יותר מדי. זה ההומור הקטנוני, המילולי מדי, המתחנחן במין ידענות תרבותית והתמצאות במרחב מוגבל שרייזר ("מתים מאהבה") מתמחה בו. ההומור הזה מדגיש עד כמה חסרים כאן צחוקים גדולים, חכמים ובתזמון טוב. רוב הזמן זה יותר קיביצינג מהומור. ידוע כי מרירות וקרבה מסוימת לסוף הדרך הופכות גברים למורבידיים ושמוטים במיוחד, לכן יש לכולנו סיאליס בתא הכפפות במכונית.

בתוך הגריאטריה הזאת ולפני שמגלים לדאגלס את הסרטן הבא שאותו ידביר בקרב בלימה עיקש, איך אפשר בלי הארוחה הגדולה מדי שאוכל רייזר ב"מוסו אנד פרנק גריל" ועובר אירוע לבבי ליד השולחן. ברוח הידידות הטובה ממליצים לו סנדי ונורמן לתקוע גרעפס שלא עוזר ואחריו לנסות לשחרר נפיחה. זה נגמר עם רייזר מחרבן במכנסיים, ודרך המלך לצואה טכניקולור עוברת דרך החלמתו. כפי שכל ילד יודע, תוסף ברזל גורם לצואה שחורה. סנדי חי עם זה בשלום, כי הצבע תואם את מצב הרוח הקודר שלו. אחר כך לועגים לשיר ג'יבריש של ג'טרו טול ואקוולנג וכמובן שמגלים לסנדי סרטן ריאה.

אני לא כועס באמת. אני מתייחס בחשד ראוי ליצירות טלוויזיה מינוריות כמו "שיטת קומינסקי". זה עידן אגרסיבי, שיווקי מאוד ותוקפני בטלוויזיה האמריקאית, והעיתונות מכסה כל שיהוק, הברקת ליהוק ופרק של "סטרדיי נייט לייב" בשקדנות מוזרה. שובו של דאגלס בן ה־74 לטלוויזיה הוא אירוע שמוסגר באהדה רבה ואיתו ארקין בן ה־80.

זו סדרה שסופה הקרוב מקודד בתוך הדנ"א שלה. מותר וצריך לספר סיפורים קודרים על מצב האנושות ועל גברים מזקינים. מותר להשליך לכובע גדול את כל המיחושים, התסמינים, העצב והזיכרונות המטרידים אותם. אם התוצאה היא סדרה שבה מבלה סנדי יותר זמן בשירותים מאשר בסטודיו שבו הוא מלמד, כמו שכתב מישהו, זה שטיק שנטפליקס תתקשה להחזיק בחיים. אינני טוען שאלה נושאים שהשתיקה יפה להם חלילה. אנשים מחוברים למחלות המגדירות אותם, כולל להתבדח עליהן. כצופה ממוצע אני מעדיף ש"קומינסקי" תוציא את אצבעה מהישבן שלי ותרחיב את תחום העניין שלה.