רגע של שמחה

סביב מיטת בית החולים החורקת שעליה שכב חכם שם טוב ישבו ארבעת ילדיו - שלושת בניו שחזרו בשאלה מזמן, כמו משכו זה את זה אל עולם החול והחטא, ובתו, בת זקוניו, אהובת לבו, שמחה, שמעולם לא החליפה את החצאית במכנסיים ואת ארוחת השבת באיזו מסעדה. ואף שזו הייתה הכי פחות מלומדת מכולם, בגלל ה"בעיה" ההיא שעליה לא דיברו יותר מדי, ואף על פי שה־ש׳ שלה תמיד שרקה, עד כי בילדותם התעקשו אחיה שהיא תהיה הראשונה שתברך בשבת שלום, וכשבירכה - מדושנת עונג וכבוד - פרצו כולם בצחוק רם, ואף שמעולם לא צמח שער ראשה ותווי פניה גבריים כל כך - למרות כל זאת, בתפילותיו כיוון חכם שם טוב רק אליה.

כשעוד יכול היה לעמוד על רגליו ולהגיע אל בית הכנסת, היה נעמד אל מול ארון הקודש, מביט ללביאים טוב־טוב בעיניים, קופץ אגרופיו, עוצם את עיניו ומכוון לשלומה ולאושרה של בתו הקטנה, שבמהירות שבה חולף החורף, כבר חגגה 40 שנות הולדת. לא בעל ביקש בשבילה וגם לא ילדים, הוא ידע כי על אף אמונתו בבורא העולם רב־החסד והאמת, גם אם יגיש לה חתן מלומד, צנוע, ענו ויפה תואר כשסרט מתנה קשור לראשו, לא תבחין בו. שמחה כולה של אביה, ועכשיו, טרם מיתה, הוא מעז להודות שאולי טוב שכך. כי עם הזמן נחטפו ממנו שלושת בניו ועשו לביתם. ילדים, קריירות טובות ברוך השם וגם אם לא צעדו בדרך שהתווה להם, העיקר שהם בריאים וזוכרים מאין באו.

רופא גבוה נכנס לחדר.

“הו, אדון שם טוב, אני רואה שאורחים מרובים הגיעו אליך", אמר והביט בגיליון האחיות.

“ברוך השם, מה אדם צריך חוץ משורשיו לצדו?", שאל שם טוב והשתעל ארוכות, טיפת דם לכלכה את חולצתו.

“אוי אבא, אבא שלי!", נפלטה צעקה מפיה של שמחה, ובמהירות קמה, שלפה כמה מגבונים לחים מתיקה וניקתה את חולצתו של אביה. “אבא שלי, אתה בסדר? דוקטור, הוא בסדר?". שם טוב הניח את ידו הכבדה והמצומקת על ידה של בתו, “מה יש, שמחה? על מה הבהלה? זה מהתרופות", אמר, “שבי, תשתי קצת מיץ".

“אבא שלי...", מלמלה ומזגה לעצמה מיץ ענבים ביד רועדת.

“זה תמיד ככה", אמר אחד האחים שלה לרופא, “אנחנו כבר מזמן הרמנו ידיים".

הרופא הנהן בראשו, מסמן לאח שאין מה להוסיף, אבל הוא התעקש להמשיך: “אני לא אתפלא אם האובססיה שלה לאבא היא זו שהשכיבה אותו פה".

“שמור על פיך!", צעק חכם שם טוב והשתעל שוב. שמחה קמה ממקומה ופנתה אליו. “שבי, שמחה, אני בסדר", ציווה עליה.

“למה שישמור?", התערב עוד אח, “זה שפוי בעיניך? איך תנשום טוב כשהיא כל כך חונקת?".

שמחה משכה בחולצתו של אביה “הם מדברים על שמחה, אבא? הם מדברים עליי?", שאלה.

הדוקטור התקרב לחכם שם טוב, הניח ידו על כמה נקודות בחזו ושאל אם כואב. “ברוך השם, אני יכול להתמודד עם הכאבים".

“זה לא עוזר לי, מר שם טוב, אני צריך שתהיה ספציפי", ביקש הדוקטור.

“ברוך השם", פטר אותו חכם שם טוב ולא הוסיף עוד.

“אבא שלי ימות? אבא ימות?", שאלה שמחה.

“נו, אולי מספיק?", נזף בה אחד האחים. “קחי", הושיט לה מטבע של 10 שקלים, “לכי תקני לך ופלות מהמכונה, את אוהבת, נכון?".

“אוהבת, כן, מאוד אוהבת, אבא, אפשר ללכת?", שאלה.

“לכי, שמחה", חייך אליה שם טוב. “את יודעת איך לחזור?".

“כן, אבא, תראה! רשמתי", אמרה שמחה ושלפה מכיסה פתק קטן שעליו שורטטה בדיוק רב פנימית ב׳ שבה שכב.

“כמה בינה שם לך הקדוש ברוך הוא בראש", בירך אותה אביה.

“הרבה יש לי בראש", אמרה וה־ש׳ השורקת שוב צצה, “הרבה בראש לשמחה!", ויצאה מן החדר לקול צחוקם ולגלוגם החלש של אחיה.

***

כך צעדה, לפי השרטוט במסדרונות המחלקה, ימינה ליד השירותים ושמאלה שוב ברנטגן, היא זכרה את שתי מכונות הממתקים כגדולות, נוצצות וגדושות בכל כך הרבה סוגים של ופלות. כשהגיעו לכאן, עם האמבולנס ואביה על אלונקה, אף עצרה רגע והתלבטה אם להמשיך לאחוז חזק בידו או לעצור לרגע ליד מכונת הממתקים, אבל אהבתה אליו הכניעה. והנה, מאחורי שני רופאים, אחים, או שאולי היו אלו סניטרים, עמדו שתי המכונות. האחת מלאה בחטיפים, והשנייה מלאה בשוקולדים. שמחה ניגשה אל מכונת השוקולדים ועשתה בדיוק כמו שלימדה אותה נאוית, הסטודנטית שמגיעה אליה פעם בשבוע. להכניס את הכסף, ואז ללחוץ את המספר שעל יד הוופלים. וכך עשתה שמחה, שלפה את המטבע, שמרוב שאחזה בו חזק הותיר סימן בידה, והכניסה אותו אל המכונה. מיד אחר כך לחצה “81" בדיוק כמו שנכתב על יד הוופלות וחיכתה.

“אני קונה ופלות, אני אתן קצת לאבא שלי", אמרה לילד קטן שעמד על ידה וחיכה בתור. “אבל תראי מה יצא לך!", הוא הפטיר והצביע על המכונה. מהמגירה התחתונה יצאה חבילת שוקולד מריר עם אותיות באנגלית עליו, בכלל לא חבילת הוופלים המתוקים שאליהם כיוונה שמחה. “סליחה? זה לא זה! זה לא השוקולד שרציתי", דפקה שמחה על המכונה. “סליחה? יש מישהו שיענה לי?", אמרה וככל שהתגברו הדפיקות על המכונה, כך גברה ההיסטריה שלה. “סליחה! אני לא אוהבת את זה, זה של זקנים! תחזירו לי את הכסף".

הילד נבהל וברח מהמקום, אף ממתק לא הצדיק מבחינתו את ההיסטריה של הבחורה שנראית כמו בחור שעומד על ידו. שמחה לא הבחינה בו, היא אחזה חזק במכונה והחלה מטלטלת אותה. חוט מתכת סורר שהיה שם פצע את אצבעותיה, אבל היא לא הבחינה בכך. המשיכה לצעוק, “גנבים! שקרנים! תחזירו לי את הכסף!".

“הכל בסדר?", ניגשה אישה מבוגרת אל שמחה. שמחה הביטה בה, היא הייתה מאופרת בכבדות ולראשה כיסוי ראש מפואר. היא הזכירה לה מישהי, אבל שמחה לא הצליחה לזכור את מי. “הם גנבו לי את הכסף, גברתי. תעזרי לי, בבקשה, זה הכסף של אח שלי", בכתה שמחה.

“הנה, יש פה מספר טלפון, את רוצה שנתקשר?", שאלה המבוגרת ונשענה על מקל ההליכה שלה. משהו בנועם הליכותיה, או באצילותה, הרגיעו את שמחה. “כן, תודה, גברת, נתקשר, תודה רבה!".

“הפלאפון שלי בחדר, באתי לבקר את אמא שלי, בואי נעלה ואתקשר, בסדר?", שאלה. “בסדר, הנה, אפילו יש לי מפה!", הציגה שמחה את הנייר הקטן לגברת. “אבל אם יגנבו לי את הכסף? זה של אח שלי!", נכנסה שוב להיסטריה. “אם יגנבו, אני אתן לך, אל תדאגי, בואי", ביקשה המבוגרת ושילבה ידיה בידי האישה עם השיער הקצוץ והצרכים המיוחדים, זו שנראתה בדיוק כמו בתה שחיתנה לפני כמה ימים. “אני עוזרת לך ללכת, נכון? גם לאבא שלי אני עוזרת", מלמלה שמחה. “אף פעם לא עזרו לי כל כך טוב", השיבה הגברת ושמחה חייכה.

לרגע העולם נראה לה טוב, היא לא יכולה הייתה לחכות עד שתספר לאביה איך עזרה לזקנה בדיוק כמו שלימד אותה. בחדר הקטן, גם הוא בפנימית ב׳, ממש אל מול דוכן האחיות, עמדה שמחה ליד מיטתה של אישה עוד יותר מבוגרת מהאישה המבוגרת שעזרה לה, זו שעל המיטה נראתה לשמחה כמו האישה הזקנה ביותר שראתה בחייה. שמחה לא יכלה שלא לתהות אם היא הכירה את אלוהים כשהוא היה קטן, אבל החליטה לשתוק. “הנה", הושיטה לה המבוגרת שהביאה אותה לשם מטבע של 10 שקלים, “קחי את זה ותחזירי לאחיך, הם לא עונים בטלפון".

“אבל זה שלך, גברת", מלמלה שמחה, “זה לא שלי, זה גזל!".

האישה המבוגרת התעלמה משמחה, ניגשה אל מיטת אמה, ושלפה מתחת לראשה הינומה לבנה “אמא, בזכות הברכה שלך היא התחתנה, את מרשה לי לברך עוד מישהי?". עוד לפני שחיכתה לתשובה, הביטה המבוגרת בשמחה, ששתקה ושיחקה עם המטבע בידיה, ושאלה “רוצה להיות כלה?".

“כלה כמו בחתונה?", שאלה שמחה.

“כן, את רוצה?".

“אבא שלי בטוח רוצה, אבא רוצה, אבל לא אומר".

האישה המבוגרת ביקשה משמחה להתכופף, הניחה את ההינומה על ראשה ופרשה אותה לצדדים: “כמה את יפה! לכי תראי לאבא".

שמחה הביטה בעיני האישה, נשקה על מצחה ויצאה במהירות אל מסדרונות בית החולים. היא לא נזקקה לדף הקטן, את הדרך היא זכרה פתאום בעל פה. אנשים בהו בה ומעט חייכו כשראו אישה קצוצת שיער עם הינומה רצה. אבל אף אחד לא העז לומר לה מילה, חוץ מאחות שמנה אחת שצעקה “מזל טוב, מיידלע".

רגע לפני שנכנסה לחדרו של אביה עמדה, סידרה את ההינומה וליקקה את שפתיה, לשוות להן מראה יפה יותר. וכשנכנסה, עמדו אחיה ובהו בה, אחד פרץ בצחוק אבל השאר השתיקו אותו.

“שמחה שלי", מלמל אביה לקראתה ועיניו נוצצות, “את כלה".

“כן, אבא! היום אני מתחתנת".

“שמחה שלי, איזו כלה יפה את", פרש כפיו אליה וכשניגשה לחבקו הרגיש איך ריבון העולמים מגיש לו את המנחה היפה ביותר לסוף חייו.

“אני כלה, אבא, תהיה חתונה גדולה והרבה ופלות, נכון, אבא? יהיו הרבה ופלות? אתה שמח, אבא?".

קול צחוק נשמע מהחדר ההוא בפנימית ב׳, וארבעת ילדיו של חכם שם טוב חיבקו אותו מעל מיטתו, ושכינת האהבה שבין אב לילדיו ריחפה מעליהם ישר אל גן העדן כדי להכין לאיש מיטה נוחה והולמת, כמיטתם של הצדיקים שלפני מותם זכו לראות את האור הגדול.