אחרי שפורסמו עשרות כותרות מלחיצות ופרופסורים מומחים נזפו בציבור והודיעו שהמוות אורב בפינה למי שלא יתחסן (ואני לא מזלזל, חלילה) - היסטריית השפעת הגיעה גם לביתנו. בתחילת השבוע אשתי, בתי ואנוכי יצאנו אחוזי בהלה לכיוון סניף קופת החולים השכונתי כדי לעשות את הדבר הנכון. 

זה התחיל טוב. יום חורפי ונעים ליווה אותנו בדרך למחוז חפצנו. מצאנו חנייה בקלות, ובכניסה למתחם כמעט לא נראו אנשים. החזות השלווה והמתעתעת הזו לא הסגירה ולו ברמז קל את הסערה האנושית שארבה לנו בחדר ההמתנה שבקומה השנייה. ברגע שנפתחה דלת המעלית, גל של חום, קולות של בכי וריח של תינוקות קטנטנים הציף אותי. מול עיניי נגלו עשרות הורים וילדים שהמתינו מתוחים וטרוטי עיניים לרגע שבו יקראו להם לקבל את התמיסה המיוחלת. לקחנו מספר. 

על הפתק צוין שמקומנו בתור 110. הצג האלקטרוני סימן שמטופל מספר 80 רק נכנס. אף על פי שאהובתי סימנה בקור רוח שזה יעבור מהר, ידעתי שייקח לנו זמן. אולי אפילו עידנים. לא מיהרתי לשום מקום, אבל במישור הבריאותי עלה במוחי חשש עמוק שילד אחר ידביק אותנו חס וחלילה במשהו קטלני: צינון, שפעת, אבעבועות רוח או שעלת. כשמדובר בתינוקות וילדים, התקהלות כזו משולה לקזינו של תחלואים, כשכל מספר זוכה. 

בחיל ורעדה העברתי את מיכאלה בתי ממקום למקום, במרדף אחר נקודה נטולת חיידקים ובטוחה יותר. פניתי בתחילה לעמדה המבודדת ביותר שתפסה את תשומת לבי: בקרבת החלון. למרבה הצער קור כלבים חדר מבחוץ פנימה והכה בממתינים, מה שעלול היה להיות לא סימפטי לקטנה. התרחקתי מההורים הרועדים ומילדיהם הקפואים ונדדתי ללב המתחם, לאזור חמים יחסית שבו ניצבו קטנטנים מנוזלים שהתעטשו בזה אחר זה כחברי מקהלה מתואמת ומצוננת. מטעמים מובנים גם האפשרות הזו נפסלה. 

נחפזתי חסר נשימה הלאה, לקרבת הכניסה לחדר האחות. היה צפוף פחות פר מטר וסביר בהחלט מבחינת הטמפרטורה, ומאידך הלוקיישן אוכלס בהורים ערניים שאוטוטו נכנסו לממלכה המיוחלת. הם יידו לעברי מבטים חשדניים שעוררו אצלי את החשש שאם אעז להתקרב עוד טיפה אתפס כעוקף תור מקצועי, ומשם הדרך קצרה לשיימינג רשתי, שלל כותרות לא מחמיאות וכאפה מדויקת בעוצמה של טיל שיוט איראני לעורפי. 

על מנת להימנע מצלחת הפטרי האנושית ועדיין לשמור על כבודי ושלמותי, ניתרתי לעבר המדרגות. נעתי ונדתי כקין. עליתי וירדתי, חמקתי מהורים וזאטוטיהם שחלפו על פניי בריצה זריזה בדרך לתפוס את המספרים האחרונים. לפתע בקע ממכשיר הטלוויזיה הפתוח שחלש על כל הקומה קול של כתב בריאות סמכותי שהודיע שהחיסונים אזלו. חוסר המנוחה המצטבר של הקהל הפך למרמור קולני, שיכול היה בקלות לצמוח למרי אזרחי קל. 

הצעתי לאשתי לעזוב ולבוא ביום אחר, אולי בעוד שנתיים. לברוח לפני שיתפתח פוגרום שיכוון לבעלי המספרים שאמורים להיכנס בקרוב לחדר האחות, דהיינו אנחנו, מצד מחזיקי המספרים הגבוהים שהגיעו מאוחר יותר. נעניתי בנזיפה שיש רק עוד 25 איש לפנינו ושאירגע. 

תורנו הגיע. הבחנתי בכך שכולם מביטים זה על זה ועלינו בסבר פנים יפות ובסבלנות, תוך הבנה עמוקה שהבוץ משותף לכולנו. גם הילדים שמרו על פאסון, חוץ מאחד שעשה סצינה שלמה לאמו, שלא ידעה איפה לקבור את עצמה מהמבוכה. נכנסנו לחדר. האחות קיבלה את פנינו בחיוך רגוע מאוד בהתחשב במאורעות החיצוניים. היא ציינה ש"מזל שבאנו", והפנתה מבט לכיוון החיסונים יקרי המציאות שנחו בחוסר חשיבות עצמית מוחלטת על שולחנה. היא הסבירה שמה שנמצא שם יספיק אולי רק לציבור הממתין מעבר לדלת, ומעבר לזה - אין. 

מיכאלה קיבלה את החיסון ברוגע ובשלווה בעיקר הודות לחביבות של המזריקה ולרובוט ענק שרקד בצורה קצת מצחיקה ושהופעל מיד כדי להסיח את דעתה. אשתי לעומת זאת, שחוסנה גם היא, לא הפסיקה להתלונן שכואבת לה הכתף וצירפה כמה פעמים את רצף הקולות: "איי, איי, איי". 

בעוד הילדה חייכה ביציאה, אהובתי הביטה בי, מתאפקת להסתיר את היגון והייסורים שהיו מנת חלקה. פסענו לדרכנו שמחים וטובי לב, וכעת אני מרגיש מחוסן מכל דבר: הלחץ מהמחסור בחיסונים, הדיווחים המבעיתים על התפשטות השפעת, אנשים חולים שמשתעלים לידי, קולגות עם צינון. שום דבר לא מפחיד אותי. למרות זאת צריך לזכור שהתינוקת שלנו תצטרך חיסון השלמה נוסף בעוד חודש, מה שאומר שיש לי 30 יום לנוח עד הקרב הבא.