הבחירות האמיתיות לא צריכות להיות על מעמדו של בנימין נתניהו וקרב החסינות המתיש. ממש לא. הן לא צריכות להיות על מקומה ותפקודה של התקשורת בישראל, ההטיה לכאורה וההדלפות. הן לא צריכות להיות על דעותיו של אמנון אברמוביץ', עבודתם העיתונאית של רביב דרוקר ואביעד גליקמן והפרשנות המחכימה של עמית סגל. הן גם לא באמת צריכות להיות על הרגלי הציוצים של יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, השעות שבהן הוא מקיץ משנתו ואורח חייו.
הן לא צריכות להיות על התנהלותה התקנית או הבלתי תקנית של הגברת נתניהו ברחבי הבית ברחוב בלפור והקשר שלה לבעלי הון. הבחירות לא צריכות להיות מוכרעות סביב הדיון על פניה של מערכת המשפט בישראל, מורשתו של אהרן ברק, אקטיביזם שיפוטי והמינוי העדכני של דוד ביטן החשוד בפלילים לתפקיד שר. הבחירות לא צריכות להיות מוכרעות סביב שאלת הנאמנות לנתניהו או האהבה ולהבדיל השנאה אליו, על מה שיש או אין בנייד של בני גנץ וברוטציה שהתפוגגה. הן לא צריכות להיות מוכרעות על ציוציהם של השר בצלאל סמוטריץ' והפעיל הפוליטי אלדד יניב.
הבחירות צריכות להיות מוכרעות על שלל נושאים אחרים, מהותיים ורלוונטיים הרבה יותר לדבר החשוב מכל: החיים עצמם. הפקקים האיומים והעובדה שהתחבורה הציבורית בישראל מיושנת ולא מספקת, למשל. הן צריכות להיות מוכרעות על העומס הבלתי נתפס בבתי החולים, המחסור בחיסונים ובמיטות, שהגיע עד לרמה כזו שסביר להניח שאם אתה לא מולטי־מיליונר, תמצא את עצמך בצרות צרורות כשתחלה ותיאלץ להמתין במסדרונות דחוקים.
הבחירות צריכות להיות מוכרעות על רמת החינוך שהולכת וקורסת, על יוקר המחיה הרצחני, על המחסור בחמאה ועל העובדה שרכישת משחת שיניים בישראל היא מעמסה כלכלית, שדורשת התלבטות וגירוד עמוק בכיס. הן צריכות להיות מוכרעות על הנהיגה הפרועה בכבישים, שהפכו למלכודת מוות, על האלימות הגואה ברחובות ועל השנאה העזה שחונקת את התושבים. הן צריכות להיות מוכרעות על הביטחון האישי שהתרופף ועל כך שבני זוג, צעירים ויפים טובעים במעלית אף על פי שהתחננו וקראו במשך דקות ארוכות לעזרה, שאיחרה לבוא.
כבר שנים, כמעט בכל מערכת בחירות, מספרים לנו סיפורי סרק כדי להסיט את תשומת לבנו ולבלבל אותנו בעניין נושאי ההצבעה. בינתיים השנים חולפות, ואנחנו מכלים את חיינו בתנאים לא מספיק טובים ובמדינה שיכולה להיות טובה בהרבה. אז עם כל הכותרות, הנאומים, הספינים והקיטוב המבעבע, זכרו היטב על מה אתם באמת מצביעים בבחירות הקרבות ובאות.
איך יכול להיות שאחרי שנים של גביית מסים, בלי משבר פיננסי בינלאומי באופק ועם כמות כספים בלתי נתפסת שנכנסה לקופת המדינה משלל אקזיטים מרשימים, נקלענו לגירעון שדורש קיצוצים כואבים? מי יכול להסביר את הפלא? מצד אחד הקברניטים מדברים על הצלחות כבירות, על כלכלה שדוהרת ועל היותנו אומת הייטק, ומצד שני טוענים שניאלץ לוותר על השקעות מתבקשות בתשתיות, שמשוועות לשינוי, בבתי החולים, שכבר כעת נמצאים בתת־תקצוב, במשרדי הרווחה ובשלל סקטורים ממוטטים. איך אפשר ליישב בין ההצהרות למציאות?
התשובה פשוטה: משקרים לנו בלי בושה. אבל בסוף, למרות מיסוכי העשן, ישנה מציאות, והיא כוללת עוני מטורף וילדים רעבים. כמה שיאדירו את המצב הפיקטיבי זה לא יסייע לבטן של אותם הנזקקים שלא תתמלא, החולים בבתי החולים לא יתרפאו ודורשי הרווחה לא ישבעו. ספינים אפשר להפריח, אבל אי אפשר לאכול אותם, לחסות בצל קורתם ולהתחמם בלילה קר מהפעלתם. אדם זר שיבקש לשרטט את אופייה של המדינה מקריאת עיתונים עלול למצוא את עצמו במשימה בלתי אפשרית. לרגעים ישראל היא מקום מפגר הנושף בעורפה של איראן ומזכיר במעט את מה שאירע בדרום ארצות הברית לפני מאתיים שנה עם אותם אנשים שמבקשים לחזור לחוקים מימי התנ"ך. למשל להטמיע הדרת נשים, לצאת נגד הזכות של נשים למלא תפקידים מסוימים ולהתלבש כפי רצונן. הם מבקשים להפריד בין מינים באוטובוסים, להתיר להם לרצוח על כבוד המשפחה, להתגזען ולהשפיל קבוצות שונות בחברה שצבע עורן אינו לבן.
מצד שני, פתאום מופיעה ידיעה שמטלטלת ומנתצת את כל הנ"ל. כך למשל דווח השבוע על הצבתן של נשים כטנקיסטיות ועל גיוס טרנסג'נדרים למשטרת ישראל. אני קורא את זה ואומר לעצמי - איזו אומה משוגעת אנחנו, ואיך שלפעמים די בכמה אנשים אמיצים כדי לשנות כותרות חשוכות.