אז הצדקת חזרה מאומן, ועכשיו אנחנו מבורכים. אפילו אכלתי סוכרייה מבורכת. אבל תכלס - כיפוש ואני חולים, והצדיק הקטן רוצה לטפל בנו.
הילד הפך את כל הדירה למגרש המשחקים שלו, להוריו אין את האנרגיה לבצע אכיפה בררנית ולמנוע ממנו את ההפיכה השלטונית בבית. "אני קובע עכשיו בבית, כי אתם חולים ולא קשיחים כמוני", הוא מצהיר בכל פעם שאני מתרסק, אחרי שאני נתקל במכשול צעצוע שלו. אני מזכיר לעצמי שברגע שאחזור לעצמי, אבצע טיהור אתני במאות הפריטים שהילד הזה צובר כל יום.
בשארית כוחותיי אני אוסף אותו מבית הספר, צופה בו נושא קרטון ענק מחולק לאגפים עם תמונות של שרי הכלבה שלו. "אבא, בניתי מלונה לשרי, תראה איזה יופי. זה ישמור עליה מהקור", הוא מסביר לי כשהוא דוחף בכוח את האינסטרומנט שגדול ממנו למושב האחורי.
"זה לא נכנס הביתה, גיא, הבנת אותי?", אני מתרה בו בקול סדוק.
"זה כן נכנס, אבא, אתה לא קובע בבית. זו גם מתנה לאמא, היא תאהב את זה. אמא אוהבת שאני יצירתי", הוא פוסק, וזהו, אני נכנע, כי אין לי כוח לריב.
# # #
החיבור לאמא שלו מקסים אותי בכל פעם מחדש, אם כי בדרך הוא לא סופר אותי בכלל. כיפוש נעדרה פחות משתי יממות, אבל הוא הקפיד להתקשר אליה פעמיים בשעה באמצעות הוואטסאפ, כדי לברר מה מצב הלגו הענק שקנתה לו בדיוטי פרי. האחיות שלו טיפלו בו יומיים, והוא הבין שאיתן הוא לא יכול להתעסק. הן תוצר של חינוך והרגלים פרוסיים מבית היוצר של שורק'ה הסוהרת: מתקלחים ואוכלים ארוחת ערב בזמן, נכנסים למיטה ב־19:30, וזהו - תם הטקס.
האמת היא שהוא רגיל לשגרה הזו, כי כיפוש מקפידה על הקניית הרגלים גרמניים, אולי בגלל ההשפעה מרומל שכבש את צפון אפריקה.
אני רק משקיף מהצד, אבל אין לי אפילו דעה מייעצת. חשוב לי להישאר פסיבי, כי האלטרנטיבה היא שאהיה שותף לתהליך, ואני לא טוב בזה. או כמו שאמא שלי אומרת: "רוני, גיא הוא הוכחה שיש אלוהים. הוא התיקון שלך, כל מה שאתה עשית לי ולאבא שלך, הכל חוזר אליך. גיא חכם ומורד מלידה. נדמה לך שאתה קשוח? אתה רך איתו ונותן לו הכל. אני דורשת ממך ללכת לסדנה של מכון אדלר. המעורבות שלי במכון אדלר הצילה אותי ואותך".
הדיבור הזה מטריף אותי. "אמא, רדי ממני במיידי. לא הולך לסדנאות של אף אחד. די עם זה".
# # #
אבל עכשיו יום שני בערב, עוד רגע משחק חשוב בליגה בין מכבי חיפה למכבי תל אביב. הילד במיטה, הבנות וידאו שהוא נרדם, כיפוש אמורה להגיע הביתה בחצות.
"אבא, אתה צריך משהו, או שאנחנו יכולות ללכת?", הן שאלו. סימנתי בתנועת אגודל למעלה שהכל בשליטה, כי לדבר לא יכולתי. הסטרפטוקוק השתלט לי על מיתרי הקול.
"טוב, אבא, אם אתה צריך משהו, כל דבר, תתקשר".
הן עזבו ואני נשארתי עם השקט, כמו שאני אוהב. חשבתי על הרופא שבא אלי הביתה, קוראים לו ד"ר חסון.
"טוב, קוף, אין לך חום וזה כבר טוב. זה אומר שהגוף מסתדר עם החיידק. תקפיד על כלכלה קרה, בטמפרטורת החדר. אני רואה שאתה עם הרבה מיץ פירות, זה נהדר. אתה חזק, תוך יומיים תרגיש יופי", הוא אמר אחרי שמישש אותי בכל הגוף.
"תגיד, ד"ר חסון, אתה דרוזי?", שאלתי אותו.
הוא צחק וענה: "לא, אני תימני. אני מבין שקשה לך עם זה".
"דייי, אל תתחיל לי עם הרגשי. היה לי מפקד דרוזי בשם הזה, עלה לי בראש שאולי אתם מאותה חמולה. הוא היה מפקד פלר"ק".
הוא ארז את התיק של דוקטור דוליטל, המשיך לחייך וענה: "קוף, אני נמצא הרבה בדרכים, ואני מקשיב לך ב־103 כל יום בערב. אני אוהב שאין לך פילטר, מה שבא לך אתה אומר. אז אל תשאל אם אני חי"ת־למ"ד. סיימתי את הלימודים בציון טוב ואני עתודאי שמתמחה בפנימאות. אתה רוצה עצה לא רפואית ממני?"
"בטח", עניתי, "במצבי אני זקוק לעצות".
"די עם ה'מצבי', אתה סוס. מחר ב־11:00 תיסע לכרם או לתקווה, תשתה מרק עם הרבה חילבה וקצת סחוג. המרקים האלה והחילבה, זו אנטיביוטיקה טבעית. בגלל זה לא תראה תימני עם סטרפטוקוק. תקנה גם חילבה הביתה, אני רואה שיש לך כאן לימונים. כל שעתיים־שלוש תבלע כמה כפיות. לנו בעדה אין מחלות כאלה, הבנת? תהיה לי בריא, שמור על עצמך".
# # #
ספרתי את השעות עד למפגש בבוקר עם המרק, ובינתיים נהניתי מהמשחק בטלוויזיה. עוד פחות מארבע שעות כיפוש כאן, ואני מעביר פיקוד בלי חפיפה, כי מקננת בי תחושה שרק בגלל האחריות שהיא הטילה עלי קרסתי. או כמו שאמרה כיפוש מאוקראינה: "מאמי, אני יודעת שאתה חולה בגלל שאתה מתגעגע אליי. אני גם יודעת שאתה לא יודע להחצין את זה, כי רגש מפחיד אותך. אני כבר בשדה התעופה, עוד חמש שעות אני בבית, ותראה שמיד תהיה בריא".
פתאום גיאצ'ו נעמד בכניסה לסלון, חובק את שרי הכלבה. "אבא, לא נתת לי חיבוק ונשיקה. אפילו שאתה חולה, אתה צריך לעשות כאילו", הוא אמר, רץ וזינק עליי, "אבא, אני אוהב אותך".
"יופי, גאיצ'ו, לך לישון. הייתי בטוח שנרדמת".
הוא נצמד אליי ואמר: "לא נרדמתי, אבא. עשיתי כאילו, רק חיכיתי שירדן ויולי ילכו. שמעתי אותן באות לבדוק אם אני ישן, אז עשיתי כאילו. חיכיתי עוד קצת לראות שהן לא חוזרות פתאום - כמו שאתה עושה בבוקר כשאמא באה לדבר איתך, והיא הולכת על קצה הנעל שלא תשמע את העקבים. ועכשיו באתי לראות איתך כדורגל. אני אוהב".
מחצתי אותו בחיבוק אליי. אין עליו, הילד גאון. ואמא שלי חושבת שאיזו אלטע אידנע תצליח איתו במכון אדלר. את מה שהוא שכח, היא לעולם לא תלמד. הוא שורד אמיתי - "פיור" - כמו אבא שלו. כל רגע בחיים הוא מלחמת הישרדות. תמיד תהיה ערני ודרוך. לא תהיה, אכלת אותה. אני כבר יודע, הוא עוד קטן ולא יודע. אבל הוא ילמד.
# # #
פתאום בתוך המשחק נכנסה לי המחשבה על בני הזוג שטבעו במעלית בשכונת התקווה. משבת זה לא עוזב אותי. קשה להכיל אסון כזה, מוות אטי כאשר מי הביוב עולים בתוך התא הצר מדי, ואין מי שיציל אותך - על אף שעשרות אנשים מודעים למצב. זה בלתי נתפס במדינה שהראיס שלה מגדיר אותה כמעצמה השמינית בעולם.
נכון שזה היה אסון טבע, אבל כבר חווינו כאלה. אני באופן אישי סיקרתי את ההצפות בנחל איילון ואת השיטפונות העצומים במשולש. טייבה, ג'לג'וליה וקלנסוואה פשוט טבעו מחוסר תשתיות ניקוז וביוב. אבל זה ערבים, אז זה לא מספיק חשוב לשלטונות.
אני זוכר את מנכ"ל רשות נתיבי איילון מצהיר אז: "זה שיטפון שקורה אחת ל־50 שנה". נו, בסדר, הכתיבו לו את המשפט המפגר הזה, אבל כלום לא השתנה. נחל איילון, שכיום נשפך לירקון וממנו לים, הוא מפגע שמאיים על גוש דן. כבר לפני שלושה עשורים הסבירו מומחים להנדסה אזרחית שחובה מיידית לפתוח אפיק לנחל איילון שיישפך עצמאית לים - אחרת יקרה אסון. מישהו טיפל בזה? ממש לא. חשוב יותר לדאוג לאיו"ש, להקצות כסף לכיפות כדי להקים מנהלת של כיפות שתמנע בנייה פלסטינית בשטח C. וכמובן צריך לפרנס את החרדים, אז אין כסף לתשתיות.
הרשויות המקומיות קורסות כלכלית, אז לא משקיעים בניקוז. גם רשות מקומית עשירה כמו תל אביב, לא מאמינה בניקוז. ולכן כנראה שכונות התקווה ועזרא מוצפות כל שנה, גם בחורף שירדו בו 100 מ"מ גשם בכל העונה.
על נתון אחד קשה לסלוח לכל הפוליטרוקים והמאכערים שלהם. ישראל מתגאה בפיקוד העורף שלה - כוח צבאי מקצועי ומיומן, שאמור לדאוג לנו במקרה אסון קיצוני. טילים שישאירו כאן חורבן, ואסונות טבע. לנוכח התחזיות משירותי החיזוי היה ברור לכל דביל שמדובר יהיה בכמויות משקעים נדירות. מדוע לא היה שימוש בפיקוד העורף? לכל אסון טבע בעולם, ממשלתנו המפוארת מיד מפעילה את ההרקולסים ושולחת את מיטב המקצוענים להציל נפשות. פעולות חירום והצלה אינן עניין למתנדבים, עם כל הרצון הטוב. בטח למתנדבים שלא עברו הכשרה והם חסרי ניסיון.
השר לבט"פ היה אמור להשתחרר ממלחמתו ב־BDS; שר הפנים היה חייב להתנער מהעיסוק בכיפות והרבנים שלו; נציב מכבי האש היה חייב להתעלם מהמלחמה בוועדים השונים; וכמובן ראשי הערים שאין להם שמץ של מושג בחירום והצלה. כל אלה היו אמורים להתכנס ולהורות לרמטכ"ל להפעיל את פיקוד העורף במתכונת של אסון.
אני רק מזכיר לכם שכשירד השלג האחרון בירושלים, כאשר עובדי חברת החשמל לא הצליחו להתנייד, שישה נגמ"שים פרצו בשבילם נתיבים. אם מישהו בכל ערימת הכלומה ומאומה הזו היה מקבל החלטה לפרוס את הכוחות המקצועיים, אולי היינו חוסכים קורבנות בנפש. אולי, אבל לעולם לא נדע.
ואם חשבנו שתל אביב היא זקנה בלה וצריך כאן הוריקן כדי לבנות אותה מחדש, באה נהריה והוכיחה לציבור שאנחנו באוי־ואבוי. אנחנו לא דומים לכלום, אין לנו את הידע, את הניסיון ואת הציוד הנכון (הוא בפקע"ר זוכרים?) כדי להציל חיים. רק יוזמות אישיות, חלקן מעשי גבורה, מנעו אסון כבד שלא היינו יכולים להכיל כחברה. ואגב, עוד לא שרדנו את כל החורף.
את תורת המאכערים אני מכיר קרוב מאוד לארבעה עשורים, איני מופתע מכלום. כשאני רואה פרצוף מתראיין אחרי אסון, אני יודע בדיוק מה הוא יאמר, כולל שתי המילים המפגרות: משבר אקלים.
כי למשבר שקיים כבר כמה שנים נערכים, בישראל לא. כאן מאלתרים ומתפללים. שטאטע יעזור לנו אם תהיה כאן מלחמה, כי העורף מופקר לחלוטין.
אגב, הייתה פה איזו רח"ל (רשות חירום לאומית) בשנים האחרונות עם ג'ובים וכאלה, מישהו יודע מה קרה לה, איפה היא נעלמה? מישהו מחפש אותה? נמסרה הודעה למשפחתה, משהו?
# # #
הראיס שלנו עסוק כמובן בעצמו. בנהריה מת גיבור שנכנס למים לחלץ לכודים בתוך רכב. אבל ביבי עסוק בהורדת התוכנית "רואים עולם", בהגשת יעקב אחימאיר בכאן 11. אני נמנה עם צופי התוכנית, אבל מתברר שאנחנו לא רבים מדי. אחימאיר מקצוען גם בגיל 81, עד 120, והלוואי עליי לשדר במקצועיות בגילו. אבל כאשר ביבי מפנה זמן לציוץ באמצעות מאכעריו (אין לו טלפון, זוכרים?) על כך שאחימאיר פוטר בגלל דעותיו הפוליטיות, הוא מעליב בעיקר אדם מדהים ומקצועי שלעולם ייזכר בין עוגני השידור הציבורי בישראל מאז היווסדו.
בסדר, אז נתניהו השתמש גם באחימאיר לעוד איזה ספין דבילי. אבל הלו, אדון רה"מ טרחת לשלוח את סנג'ריך השרים לאזור האסון? הבנתי, אנחנו עסוקים עכשיו בחסינות ובקרב עם יועמ"ש הכנסת, עו"ד איל יינון. והג'מעה דואגת שיוקיעו אותו כמחבל בתקינות החסינות.
# # #
היה עוד טיפוס מיותר, מבחינתי, שהתחיל פוליטיקה השבוע. הראשל"צ שלכם (איני מכיר בקיומו, ובקיום המשרה שהוא מכהן בה) החליט להעליב כמיליון רוסים שעלו לישראל. הוא צודק לגמרי בהנחת העבודה הבסיסית שלו, שהם אינם תורמים למדינה כלל. הם לא בכוייללים, הם לא עלוקות על הקופה הציבורית, הם משרתים בצה"ל ר"ל ואף מתים בקרבות, הם עובדים ומתפרנסים ומשלמים מס גבוה על הכנסתם - אוקצור, הם אולי יהודים סוג ז', אבל הם אזרחים שמקדמים את המדינה בכל התחומים. והכי חשוב, הם נושאים בנטל של מימון ראשל"צ שלבוש כמו באבא־בובה, עם שמלה וכובע מוזהבים, ומממנים את צאן מרעיתו.
הבן שלי נולד ברוסיה, הוא גר־צדק שגדל כאן ולכן הבאבא־בובה פגע גם בי באמירה הזו. אבל הכי חשוב שהציבור שלו מתקומם על גילויי אנטישמיות אלימים במונסי שמדינת ניו יורק שבארה"ב, ובכל מדינות מערב אירופה.
# # #
הילד שכב לידי בעיניים עצומות. הבטתי בו והבטחתי לו בלב שאגן עליו מכל מיני רבנים חשוכים ופרימיטיביים, כל עוד אני חי.
"יאללה, גיאצ'ו, לך לישון".
"לא רוצה, אבא, אני מחכה לאמא".
"גיאצ'ו, היא תבוא רק עוד שעתיים. היא תראה שאתה ער, היא מאוד תכעס עליי".
"אבא, תהיה קשיח. אתה יותר גדול ממנה בגיל וגם בגודל. אתה חזק, אבא, אז תהיה חזק. אני אגיד לה ששיגעתי אותך, אז הסכמת לי. אל תפחד".
קמתי מהספה, כיביתי את האורות, שלחתי אותו לישון עם הכלבה, וביקשתי שקט. הייתי גאה בעצמי על היוזמה. בתוך חמש דקות הוא גרר את השמיכה שלו, הכניס את הכלבה למיטה, ואמר שנחכה לאמא ביחד. רציתי לצרוח, אבל לא היה על מי.
נמנמתי, אבל הוא פקח את עיניי. "אבא, צריך לחכות לאמא, אל תירדם".
פתאום שרי זינקה מהמיטה רצה לסלון, והתחילה לנבוח לכיוון החניון למטה. הוא רץ אחריה ושאג "אמא, אמא, איזה כיף שבאת, הבאת לי את הלגו?".
היא עלתה, פתחה את הטרולי ושלפה את המתנות שלו. "גיא, יש לך שלוש דקות להתלהב, ואתה נכנס למיטה. אני סופרת".
ואכן, בתוך שתי דקות וחצי הוא היה מתחת לשמיכה בחדרו, עם האגודל בפיו.
"איך אתה, מאמי? חזרתי. עכשיו תהיה בריא צ'יק־צ'ק. הבאתי לך מתנות".
הבטתי בצדקת, ופלטתי את המשפטים שחשבתי עליהם יומיים, בלב. "כיפוש, נסעת עכשיו לבד שלוש פעמים ביומיים: ראשונה, אחרונה ואחת יותר מדי. כפי שאמר מנהיגנו מנחם בגין זצוק"ל, איני יכול עוד. רוצה לנסוע? או עם הילד, או שתחכי שיהיה בן 20. ברור?"
היא חיבקה אותי וחייכה. "אני יודעת, מאמי, אני יודעת שקשה לכם בלעדיי. אבל אני פה, אז הכל חוזר לשגרה".
זה מה שרציתי לשמוע, שגרה. נרדמתי מיד, התעוררתי אחרי 11 שעות. כמעט בריא, שני־שליש כוח. נסעתי לאחים בועז בתקווה. בלעתי מרק ריאות, אורז ושעועית ושלוש צלוחיות חילבה עם הרבה לימון. קניתי גם ליטר הביתה.
אז יש לי אנטיביוטיקה טבעית, האישה חזרה, ממשיכים במלחמת ההישרדות.
דבר המפקד: גיאצ'ו שורד אמיתי, כמו אבא שלו - וכל יום הוא מלחמת הישרדות
הצדיק הקטן ניצל את העובדה שאני וכיפוש חולים והכריז: "אני קובע עכשיו בבית". בינתיים אני נכנע, כי אין לי כוח לריב
