מה שמפתיע זה לא שאורן חזן נכנס ל"אח הגדול", אלא שהוא לא נכנס לשם עד עכשיו. שווה להתעכב רגע על הצטרפותו של ח"כ לשעבר לתוכנית ריאליטי. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה: שרון גל, באחד הגלגולים שלו היה דייר בבית, וענבל גבריאלי השתתפה ב"הישרדות" ועכשיו ב"גולסטאריות". אבל כשמדובר בחזן, זה יותר בולט, קולני וקיצוני. 

ועוד חזן למועד, כמו שאומרים. אם סתיו שפיר ואיתמר בן גביר יישארו מחוץ לכנסת הבאה, אני כבר מריח פורמט פריים טיים שייקרא "זוג מתנצח", שבו הם נאלצים לשתף פעולה כדי לעבור מבחר מכשולי אתגר הנינג'ה נניח. מדובר באנשים שרוצים להשפיע ורואים בשתי הפלטפורמות - הכנסת בירושלים ותוכניות מציאות בטלוויזיה - במות הגיוניות. 

הריאליטי היה בעבר מוצא אחרון של סלבס בטרם ייפלו בצניחה חופשית אל תהום הנשייה. עם הזמן הוא התפתח והפך לבמה הכי רלוונטית להחלפת דעות, ויותר מזה - למקום שבו אפשר לשכנע ציבור גדול בדעה שלך. על הדרך אתה גם יכול להתגלות כאדם בעל רגשות ומערכת עצבים ראויה ותקינה. 

ככל שאדם שוהה יותר זמן בתוכנית ריאליטי מסוג "האח הגדול", הוא מתקלף מדימויו הציבורי אבל גם ממה שהוא חושב על עצמו. "אני מייצג המונים", אמר אורן חזן עם כניסתו לבית - וסירב ללחוץ את ידו של פעיל שוברים שתיקה, שכבר שוקל לעזוב את הבית. מי שמנסה לפייס ביניהם הוא לא יו"ר הכנסת, אלא עורך התוכנית שקורא לעצמו "האח הגדול". חסינות מקבלים מהצופים ולא מוועדת כנסת שאולי תתכנס. 

"האח הגדול" היא שוק האידיאות הפומבי היעיל ביותר בתקופתנו. טבעונות, ביסקסואליות, שמאלנות, דתיות לייט, ימין מתון, קפיטליזם חזירי, נובורישיות מפונקת. אם יש לך רעיון, אופי צבעוני ומטרה - אודרוב, היכנס והתכתש עד שיעיפו אותך. 

אפשר להעביר שנים כפוליטיקאי, ככותב דעות בטורים בעיתון, כפעיל חברתי או כבלוגר מרובה לייקים. בכולם אתה מדבר עם הקהל שלך, משכנע את המשוכנעים, משעשע את המשועשעים, מתעצבן עם אלה שמעוצבנים ממילא - רק בתוכנית ריאליטי גרנדיוזית כזאת אתה מצליח לדבר עם אלה שחושבים הפוך ממך, עם השונאים שלך או עם כאלה שלא ידעו כלל על קיומך. 

וכן דב חנין, אני מדבר גם עליך. במקום עבודה פרלמנטרית שקטה ומסורה, השתתף בפרק אחד של "המירוץ למיליון" ותקים את הקומוניזם לתחייה, עם כל הסתירה הפנימית שיש במשפט הזה. 


בשנים האחרונות התחלקנו לשבטים קטנים שכמעט לא מדברים זה עם זה. החרדים גרים ביישובים חרדיים, צורכים עיתונות חרדית, מאזינים לרדיו חרדי, ויש להם מפלגות חרדיות שמייצגות אותם. וכך גם השמאלנים, המתנחלים, יוצאי אתיופיה, האוכלוסייה הערבית ועוד. כל שבט לבדד ישכון עם הערכים שלו, הכוכבים שהוא אוהב והטרנדים שמקובלים עליו. אין כמעט שום במה שבה אנחנו משוחחים או רבים עם האחר. 

בתקשורת אוהבים לעמת בין שתי דעות, אבל זה תמיד נגמר בכישורי הגננות של רינה מצליח שמתחננת לקצת שקט. "נו, בבקשה מכם, הצופים לא שומעים כלום, מיקי זוהר, די, נו, בבקשה, אני מבקשת ממך. מיקי, די! מיקייי, אני מבקשת ממך, די אז די. תודה רבה לך. סיימנו". 

הניסיון של גלי צה"ל ליצור תוכנית שמעמתת בין מגישים מימין ומשמאל נגמר בעימות יומי בין עירית לינור לקובי אריאלי סביב השאלה מי מהם אוהב יותר את ביבי. פרויקטים של מגורים מציעים לנו "בוא לגור עם אנשים כמוך", כי מי יסכים לצאת לסיבוב עם הכלב כשהוא פוגש חלילה אנשים לא כמוהו, או יסכים שילדיו ישחקו בחברת ילדים שונים, רחמנא ליצלן. 

סובלנות היא מילה גסה בישראל של היום. אף אחד לא רוצה לשמוע את האחר. תן לי רק אנשים כמוני שחושבים כמוני ונראים כמוני. חוץ מהדיל הטלוויזיוני הזה: בוא לבית אחד עם הרבה אחרים, והאינטראקציה ביניכם תשודר להנאת הצופים. 

ולכן "האח הגדול" היא לא עוד תוכנית - זהו אירוע טלוויזיוני קריטי. אין עוד מקום בארץ שבו "הימין ההזוי" שוטף כלים עם "הקיצוני משוברים שתיקה", שמתחבר עם "האתיופית הנחמדה", שמתאהבת ב"נובוריש המתנשא", שמגלה ששירת בצבא יחד עם "הכדורגלן שנקלע לחובות כמהמר", ומוצא את עצמו מתאהב ב"חוזרת בשאלה", שבכלל דלוקה על "הדוגמנית חסרת הביטחון", כי היא עכשיו בפאזה שהיא יכולה להתאהב רק בנשים. וכולם הולכים לישון בלילה על מיטה אחת גדולה.