1. ההיסטוריונים הפוליטיים יידרשו בעתיד לחקור כיצד הצליחה הציונות הדתית המפוארת שלנו להפוך מתנועה פוליטית עם מסורת ומורשת לעוד מכשיר פרקטי בארגז הכלים הפוליטי של החותר לחסינות בנימין נתניהו, חרף העובדה שרבים בתוכה מסתייגים מהאיש, מנורמות ההתנהגות שלו ומהאישומים המונחים לפתחו. זוהי כנראה עבודה להיסטוריונים, היות שהכתבים הפוליטיים לא מצליחים להרים לרגע את הראש מ"הדחוף" לטובת "החשוב" ולפצח את התהליכים הדרמטיים שעומדים לנגד עינינו.
מפלגת העבודה איננה לבדה במשבר העמוק הפוקד אותה, במספר המנדטים המצומק ובחתירה לחיבורים מאימתו של אחוז החסימה. ממש לצדה ניצבת הבית היהודי, שניסתה להיות הזרוע הפוליטית של הציונות הדתית השפויה, ושמחקה את המותג "המפד"ל" לטובת רענון וחילופי דורות.
לזרוע הפוליטית של הציונות הדתית יש לכאורה נכסים רבים כמו למפלגת העבודה: שותפות בהקמת המדינה, אידיאולוגיה ודרך, תנועת נוער מפוארת, תנועה קיבוצית ותנועת התיישבות, הובלה בפיקוד וביחידות הקרביות, זרם חינוך ייחודי ועוד. ובכל זאת שתיהן שוקעות, נמהלות, מתמזגות, מתחברות ונפרדות, ובעיקר מקוות שהסיוט שהן חוות הוא חלום רע שיסתיים בקרוב. הוא לא.
ובינתיים, למודי טראומת אוסלו וההתנתקות (מבחינתם) וההפסדים בבחירות עבר כתוצאה מפיצולים, מניחים ראשי הציונות הדתית את מורשתם, את עברם, את כבודם ואת עתידם בפניו של "ראש הגוש" כצאן ההולך לטבח רעיוני, אידיאולוגי וערכי, ובסופו של דבר גם פוליטי.
הם לוקחים איתם את ישיבות ההסדר, את המכינות הקדם־צבאיות, את הקיבוץ הדתי, את בני עקיבא ואת הציבור הרחב והנהדר שלהם, שמחפש את המנהיגות הפוליטית, את תבונת הרבנים, את הדרך ואת האחריות - ולא מוצא דבר זולת העיסוק בשאלה מה יהיה אם הרב רפי פרץ לא יחבור לאיתמר בן גביר (ובינתיים, את הכבוד האבוד הציל חלקית נפתלי בנט כשסרב לחבור לבן גביר). האם יצליח נתניהו, הרואה בבית היהודי "שליחה" ותו לא, להעמיד את הרב דרוקמן בן ה־87 בראש הבית היהודי?
את הדברים הללו אני כותב מתוך הערכה גדולה לפועלה, למורשתה ולחלקה של הציונות הדתית בבניין הארץ, בנשיאה בנטל, בהתיישבות ובביטחון. בדאגה ששתי מפלגות חשובות, שונות, אך אחיות למעשה - העבודה והציונות הדתית - הולכות ונמוגות ולא מוצאות את הדרך.
2. משה כחלון, "התקווה הלבנה" של הפוליטיקה החברתית, איש הליכוד מחיפה שפרש מממשלת נתניהו, שהקים את כולנו, שהשיגה בשיאה 10 מנדטים ואחר כך 6 ושבסוף התהליך חזר לנתניהו - הולך הביתה (בינתיים), וזה חבל.
אמרתי "התקווה הלבנה", כי כך חשבתי וחשבו רבים. איש נעים הליכות, שחיוכו מבויש, לא מתלהם, עם מנוע חברתי משמעותי, שעשה דרך בפוליטיקה, שלא מוצא את דרכו. כחלון עשה לא מעט שגיאות וטעויות, אבל היה לו רצון טוב לסייע לשכבות החלשות והוא צבר לא מעט הישגים. אני זוכר את הצילומים שלו באוניברסיטת הרווארד לקראת חזרתו לחיים הפוליטיים ואת התחושה בקרב רבים שהנה מגיע סוף־סוף מנהיג מזרחי בעל תודעה חברתית עמוקה, שישנה כאן סדרי בראשית בלי לפלג, לשסע ולשנוא.
זה קרה רק באופן חלקי. אני אזכור לכחלון את התייצבותו לצד מערכת החוק והמשפט כשהיה לו כוח פוליטי, את התמיכה בצה"ל ובתקציב הביטחון על מנת לתת מענה לאיומים, את תוכנית החיסכון לכל ילד ועוד רפורמות מוצלחות ומוצלחות פחות.
אני חושב שפסק הזמן שנטל ראוי והכרחי כדי לחשב מסלול מחדש, לנוח ולחשוב. ולצד הביקורת הרבה שהוטחה בו - אני חושב שהוא מהראויים שהיו ויש לנו, ואני מקווה שעוד ישוב למוד לקחים לחיים הציבוריים.
3. כשנתניהו מאיים על שר הביטחון נפתלי בנט כי ידיח אותו מתפקידו אם לא יחבר אליו את בן גביר, אני חש שמדובר בשלב נוסף בהזניה של עניין הביטחון לטובת אינטרסים פוליטיים ואישיים. כשנתניהו מאיים, אני נזכר שבנט מונה לתפקיד כאתנן פוליטי ולצורך שמירה על "הגוש", אבל אם כבר מונה ונכנס ואם המצב הביטחוני הוא נזיל כשם שמתאר נתניהו, ואם צה"ל פועל מדי לילה קרוב ורחוק מהגבולות - אזי מה פשר האיום הזה?
כשאני שומע את איומי נתניהו להדיח את שר הביטחון של המדינה, לא של "הגוש", אני חושב כיצד מבינים זאת צוערים בבה"ד 1, מח"טים ומפקדי טייסות, המשפחות השכולות, ולהבדיל אויבינו שמעבר לגבול? ואין עוד לאן להוליך את החרפה.
4. את המופע הטראומתי של השבוע בשמאל הישראלי ערך והגיש אהוד ברק. את העובדה שח"כ סתיו שפיר נותרה ללא עבודה וללא מרצ, היא צריכה לזקוף לחובתו של הפטרון הפוליטי הלא רשמי שלה.
השבוע ניסה ברק לצאת ידי חובתו ואחריותו ולהזדכות על הרף הנמוך ביותר של ההזדהות עם הקורבן שיצר במו ידיו ומוחו, וצייץ כמה מילים על החובה לשלב את שפיר "ומפלגתה" ברשימת העבודה ומרצ. כשקראתי את דבריו של המוכיח בשער, נזכרתי כמה התעלל ברק עצמו בשמעון פרס ז"ל כשמינה אותו לשר לפיתוח אזורי, או בהיסטוריון שלמה בן עמי, שאותו מינה לשר המשטרה, או כיצד נהג הוא עצמו כסכינאי נגד חבריו הפוליטיים.
ברק הוא האיש, כך אומרים, שעודד את שפיר להתמודד על ראשות העבודה, בתקווה שתצליח ואז יירש את מקומה, והוא גם האיש ששידל אותה לעשות את הטעות הנוראית ולעזוב את מפלגת העבודה המדממת לאחר שהפסידה לעמיר פרץ. איציק שמולי נשאר, ואילו היא הצטרפה לרשימה שגיבש ברק בדרכו ליישום "תוכנית אורנים" הגדולה הפוליטית, ששוב לא צלחה. מין ברית פסנתרנים שכזאת, שנגמרת כמו תמיד אצל הפסנתרן הבכיר - בבכי.
שפיר היא צעירה ומוכשרת, וכעת נכפה עליה פסק זמן פוליטי (לצד ציפי לבני, כחלון ואחרים). היא צריכה להפיק לקחים, ליצור אג'נדה, לבנות עצמה מחדש ולחזור למודת לקחים לחיים הציבוריים. סביר להניח שגם אז היא תפגוש את ברק עם הניצוץ בעיניים והתוכנית הגדולה, וסביר לקוות כי הפעם לא תיסחף יחד איתו.
5. נסעתי השבוע לעניין מסוים לקיבוץ גת שבנגב הצפוני. הדרך הייתה פנויה, השדות מוריקים מהגשמים הרבים, ופרי ההדר צובע בכתום עז את הירוק הכהה של העצים.
אני מניח שיש בין קוראיי מי שיבינו את התרוממות הרוח שעוטפת וממלאת אותי נוכח הצבעים הללו, הריחות המתלווים מהשדות עם משב הרוח הנעימה מהחלון. בדרך נטלתי לי שתי קלמנטינות מסוג "אור" (סליחה, פרדס גת) לרענן את הפה ולחבר אותו לנשמה, ובגת גיליתי שכרמי גת, השכונה החדשה של קריית גת, כבר מתדפקת אל שערי הקיבוץ, כמו במקומות רבים בישראל.
כביש 6, מסילת הרכבת ושיפור התשתיות לצד הכמיהה למרחב כפרי ולחינוך איכותי עושים את שלהם. ואז מצאתי את עצמי מזמזם להנאתי, עד ששיחת הטלפון הגיעה וחזרתי לשגרה. סעו לדרום, סעו לצפון, הכל ירוק ומזמין ומרגיע.
שבת שלום.