במאמץ רב ניסיתי למצוא השבוע בעיתונות הערבית מאמרים ביקורתיים על מנהיגה של סולטנות עומאן, קאבוס בן סעיד. קאבוס מת אור ליום שבת ממחלה קשה, וכך באו אל קצן 49 שנות שלטונו. הוא נקבר בתוך כמה שעות בהלוויה מצומצמת, הרחק מעין המצלמות. חלפו עוד כמה שעות, וכבר הוכרז על היורש, בן דודו היית'ם בן טארק אל־סעיד. עם מינויו, נשא מחליפו נאום קצר, שבו התחייב לשמר את מורשת קודמו.
בתוך פחות מיממה הושלמה העברת השלטון בסולטנות הרחוקה, בפעם הראשונה זה חמישה עשורים. בלי זעזועים, בצנעה ובאלגנטיות, כיאה לעומאנים. דמיינו כיצד היה הדבר מתבצע, לו קרה במדינה שכנה.
עם מותו של הסולטאן קאבוס בגיל 78 התברר שוב עומק ההערכה שרחשו לו שכניו. אומנם היו לו מבקרים, בעיקר מבית, כאלה שמחו על השלטון הריכוזי ועל היעדר חירויות וזכויות ביטוי. למרות זאת, אין מדינה ערבית שסביבה קיים קונצנזוס כמו נסיכות עומאן. קאבוס מעולם לא נזקק ליחסי ציבור ולא להאדרה עצמית. במדיניות החוץ הוא הרבה להשקיע בבניית אמון עם ממשלות באזור, התרחק מגחמות והקפיד על התנהגות של מבוגר אחראי.
כך הצליחו העומאנים לתווך בין איראן למעצמות, והשיגו לפני ארבע שנים וחצי את הסכם הגרעין עמה. בימים אלה מונח ההסכם הזה שוב על השולחן, ומאותגר מחדש הודות לשינוי בעמדת הבית הלבן כלפיו. אבל אי אפשר להתעלם מן ההישג הדיפלומטי. לכל ברור, כי היה זה ההסכם הטוב ביותר שאפשר היה לחלץ אז מן הצדדים.
ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, סיפר השבוע בגלי צה"ל כי פגש את סולטאן קאבוס בפעם הראשונה לפני 45 שנה. כלומר, ארבע או חמש שנים בלבד אחרי שתפס את השלטון (בהפיכה שבה הדיח את אביו). הפגישה התקיימה בלונדון. הלוי יצא אליה כנציג המוסד, וככזה התקבל על ידי הסולטאן הצעיר. הפרט הזה חושף עד כמה עמוקים וארוכים בשנים המגעים בין מסקט לתל אביב. חלפו עוד שני עשורים, ובין המדינות כוננו יחסים רשמיים. ב־1996 נפתחה נציגות ישראלית בבירתם, ומשלחת דיפלומטית עומאנית קבעה את משכנה בתל אביב.
ארבע שנים אחרי שיצאו לאור, פרצה האינתיפאדה השנייה, והיחסים הרשמיים בין ישראל לעומאן הופסקו. אבל המגעים עמה ארוכי שנים, רציפים, ושזורה בהם הערכה הדדית. אפשר לראות בהם דגם מזערי, בשינויים המתבקשים, של היחסים החשאיים בין ישראל לחוסיין מלך ירדן. גם היחסים עם ממלכת ירדן מושפעים, ולעתים קרובות מאותגרים, בידי הסוגיה הפלסטינית. אחרי היוודע דבר מותו של קאבוס אמר נתניהו כי היה מנהיג דגול. משרד החוץ פרסם הודעת תנחומים, וכינה אותו "הידיד". ירושלים, כידוע, אינה נוהגת לפזר מחמאות כלפי מי שלא מצאה ראוי לכך.
מבוגר אחראי
באפריל 2019 הפתיעה עומאן בהצהרה הנוגעת לסכסוך הערבי־ישראלי. שר החוץ שלה, יוסף בן עלווי, המליץ לאחיו הערבים לשנות את תפיסתם בנוגע לישראל. במקום לראות בה אויב, להתבונן בה כילד מפוחד. לא לחשוש, אלא להכיל. בן עלווי הופיע במועדון הכלכלי העולמי (פורום דאבוס) שהתכנס בשארם א־שייח'. לעיני המצלמות אמר: "יש כאן נקודה מרכזית שצריך להביאה בחשבון. ישראל, למרות הכוח שברשותה, איננה רגועה בנוגע לעתידה כמדינה לא־ערבית באוקיינוס ערבי של 400 מיליון נפש. היא איננה בטוחה בהמשך קיומה באזור. עלינו הערבים לחשוב על כך, ולחתור לפוגג את פחדיה באמצעות הסכמים אמיתיים בינינו, האומה הערבית, לישראל".
היה זה ניסיון עומאני לצמצם את פערי האמון החריפים בין ישראל לערבים. השר הנכבד ידע כי אין סיכוי להצעתו בטווח הקרוב. אבל הוא ביקש לזרוע את הרעיון במחשבתם של הערבים, אולי יום אחד תצמח ממנו תועלת. בינתיים, מן הדברים הללו אפשר ללמוד בעיקר על בעליהם.
יוסף בן עלווי אומנם הכיר ישראלים, ובמשך 23 שנותיו בתפקיד למד את ההיסטוריה של העם היהודי. אבל התבטאותו מעידה על הבנה עמוקה ויוצאת דופן של הדנ"א הישראלי. כשהציע לערבים לראות את עצמם כמבוגר אחראי ולא כילד נרדף - העניק להם כוח. את ישראל, לעומת זאת, הפך לאנושית יותר ונשכנית פחות, וכך ביקש לסייע לה להתקבל על סביבתה. באומרו "הסכמים אמיתיים", הוא מתח ביקורת על הסכמי השלום שנחתמו בין ישראל לערבים. הביקורת הנרמזת הופנתה בעיקר אליהם, לא אלינו. בכל ההיסטוריה של הסכסוך לא נשמע בכיר ערבי שגילה הבנה כזו כלפי חרדת הקיום של מדינת ישראל, ומקומה המרכזי בעיצוב תפיסות ותהליכים לאומיים. בן עלווי אינו מצרי, לא ירדני ולא פלסטיני. הוא גדל הרחק לחופי המפרץ.
על ההערכה שרוחשים הערבים כלפי סולטנות עומאן אפשר ללמוד גם מגלריית השמות של מנהיגים שנשלחו לנחם. הרשימה כללה את שר החוץ של סוריה, את אסמאעיל הנייה, נציגים מאיראן, בכירים מסעודיה, מקטאר וממדינות אחרות. קאבוס אפילו לא היה סוני. הוא השתייך לזרם האיבאד'י, ענף קדום של האסלאם, המפלרטט עם השיעה.
חוכמת השבט
בחמשת העשורים שהיה בשלטון הוכיחה עומאן כי אפשר להיות חבר של כולם בלי להרגיז אף אחד. ואין חובה להתערב בענייני אחרים כדי לשרוד. הכל הם עשו בערוצים של דיפלומטיה שקטה. מי שצריך לדעת, יודע. לא שאין להם ממי ללמוד. עומאן שוכנת בלבו של אזור שממנו יצאו טובי החתרנים. איראן מצד אחד, קטאר, סעודיה ואיחוד האמירויות מצד שני. ארבע מדינות שהפכו את ההתערבות בענייני אחרים למקצוע. כולם משטרים אחוזי חרדה וסכנת קיום, שאימצו את המדיניות הזו כדי להזיק לשנואי נפשם, לגייס בעלי ברית, או לקנות אויב פוטנציאלי. עומאן זקוקה אף היא לחגורות הגנה מפני אויבים, כי לך תדע מהיכן תבוא הרעה. אבל היא בחרה לבנות את כוחה באמצעות נכסים חיוביים. בהנהגתו של קאבוס בן סעיד הראתה עומאן כי ניתן להתקיים היטב גם בלי לבחוש בענייני אחרים. זהו ז'אנר ייחודי של חוכמת השבט.
לפני כשבועיים, פחות מיממה לאחר הריגתו של בכיר משמרות המהפכה, קאסם סולימאני, יצא לטהרן שליח בכיר מנסיכות עומאן. הוא הציע את שירותי התיווך שלו עם הידידה מהעבר השני של האוקיינוס, אמריקה, כדי למנוע הידרדרות. האיראנים סירבו בנימוס, והדליפו לתקשורת את דבר ביקורו, כדי להראות שפניהם אינן לשיחות אלא למעשים. הנסיבות הציבו אחרים בעמדות תיווך בין ישראל לאויביה. אם ימשיך הסולטאן היית'ם בן טארק במדיניות הניטרליות האקטיביסטית שהתווה לו קאבוס, אפשר שנראה בשנים הקרובות גם את העומאנים הרחוקים מתווכים בינינו לבין אויבינו.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל [email protected]