ביקור ולדימיר פוטין בישראל במלאת 75 שנה לשחרור אושוויץ הוא ביקור הנציב העליון בצומת אירועים (דרמטי! הסבר בהמשך) שמתחולל בימים אלה במזה"ת. הוא נוחת על ממשל ישראלי מבולבל ונפגש עם מארח, בנימין נתניהו, על תקן של סטטיסט שמהלך על ביצים, וממילא לא משנה מה ייאמר בשיחה בין שניהם.
העניין הוא עצם הפגישה, וכל אחד מפיק ממנה את האינטרס שלו. לא ידוע במה יעסקו השניים למעט רסיסי הדיסאינפורמציה הרגילים. מה שברור הוא מה רוצה נתניהו שאזרחי ישראל יבינו לקראת הבחירות. עוד לפני שפוטין נחת כבר שוגרו סעיפי דף המסרים של נתניהו, והם הופיעו כתמיד בכותרות ראשיות ב"ישראל היום". "דווח" שם כי "המסר של פוטין: איראן לא תפעל מסוריה".
ההמשך היה משעשע לא פחות: "גורמים דיפלומטיים ערביים (גם דיפלומטים, גם ערבים, גם מדווחים ל"ישראל היום" - הישג מדהים) סיפרו כי "מוסקבה לא רוצה שהאיראנים יוציאו פעולות נקם נגד ישראל משטח סוריה". וכך, בהבל פה סידרו לנו בלשכת נתניהו חזית של "ערבים" ו"מוסקבה" נגד אפשרות שאיראן תנקום בישראל על חיסול סולימאני. כאילו זוהתה מודיעינית כוונה כזו. וכמובן פוטין אמור להבטיח שאיראן לא תפעל משטח סוריה. פתטי.
האיש עצמו מגיע לכאן כאימפרטור המסייר באיפרכיות ההשפעה שלו, והכותרות מטעם נועדו ליצור מצג שווא של המנהיג שבא לשתף פעולה ולהוכיח ליהודים שרק קינג ביבי (ממנו נותרו כיום רק בריטון סדוק ופאה מתוחזקת בספריי) יכול לממש את אותם מסרים. בסך הכל הנציב העליון הגיע לטקסי שחרור אושוויץ כדי לגרד במינגלינג הבינלאומי הצפוי פירור לגיטימציה (הוא זקוק לה אחרי הטבח האווירי בסוריה), ובין השאר לתחזק את המגלומניה האימפריאלית שלו בעזרת הניצב המקומי המתפקד כסטטיסט.
בדרכו לישראל עבר פוטין בדמשק והיגג לאסד: "עברנו דרך ארוכה בבנייתה מחדש של סוריה". אף מילה על כך שהדרך הזו הייתה נהר של דם, שבשטפו נגרפו בתים ורחובות וערים חרבות. בדרכו יעבור אצל ארדואן. עניינים של חלוקת שלל עור הדוב שניצוד בסוריה ודרכים להרוג ברכות - יחסית - את השאיפות הלאומיות של הכורדים, שטראמפ כביכול מגן עליהם.
וכל הסיבובים הללו ברמה המדינית הגלובלית אינם אלא טקסי קבורת ההשפעה האמריקאית במזה"ת. חיסול סולימאני התקבל במוסקבה המדינית בפיהוק ובמוסקבה הביטחונית במשיכת כתף. בישראל, בארה"ב ובדאע"ש (סולימאני היה גדול אויביהם) בירכו על החיסול, אבל לא הייתה לו שום השפעה על המהלך האסטרטגי שהוא התייצבות הבסיס האיראני־רוסי־סורי־לבנוני. גם ההפגנות בטהרן או פעילות צה"ל לא יזיזו את איראן מאחיזתה במזה"ת.
תזוזות טקטוניות
אם מישהו חשב ששיגור כמה מאות חיילים אמריקאים אחרי חיסול סולימאני ותמונות של מפציצים נוחתים בסעודיה מאותתים על חיזוק האחיזה האמריקאית באזור, מוטב שיציץ דרומה, שם מתחוללת הדרמה האמיתית ברמה של זעזוע מדיני גלובלי. חילות הים של איראן, רוסיה וסין ניהלו לפני כשבועיים תרגיל צבאי משותף בצפון האוקיינוס ההודי. הדגש על "צפון האוקיינוס ההודי" נועד להבהיר שמדובר גם בים הערבי, שהוא המבוא לכל מדינות המפרץ כולל איראן, כולל הארמדות סביב נושאות המטוסים האמריקאיות שמגהצות שם את הים.
בעוד אנחנו כאן עסוקים בלקטר, לזעום, להתפלץ ולגחך על תעתועי הבלוק והטרגיקומדיה בבלפור, עבר אותו אימון משותף כמו עוד סיפור רחוק, כאילו מה לנו ולכמה משחתות שמשחקות אי־שם בתרגילי תפוס אותי. למעשה מדובר בהשלכות הדרמטיות של תזוזות טקטוניות של הגושים הגלובליים. להזכיר לכולנו: המאבק הבין־גושי האחרון בין ברה"מ לארה"ב השפיע על כל מדינות העולם ועל אורחות החיים של כל אחד ואחת מאזרחי העולם. שלא כמו האמריקאים, שבאים והולכים על פי המזג הפוליטי של הרפובליקנים או הדמוקרטים, כשהסינים באים, אז הסינים באמת באים. והפעם הם לא מסתערים עם כסף אלא מדגמנים דיפלומטיה אנטי־אמריקאית משותפת של ספינות תותחים.
המשמעות ברמה האזורית היא התייצבות הציר, כולל טורקיה, צרפת וגרמניה, מאחורי איראן, נגד ישראל, סעודיה וארה"ב של טראמפ. ותזכירו לי בבקשה איפה אנחנו הקטנים במשחק הזה? מפציצים משאית במעבר הגבול בין עיראק לסוריה? הפרשן הצבאי של "מעריב" טל לב־רם ראיין את סא"ל במיל' עומר דנק, איש מחלקת התכנון בחיל האוויר.
"ישראל לא יכולה להוציא את האיראנים מסוריה. היא אפילו לא מסוגלת להגביל את הנוכחות שלהם בשטח", אומר דנק. וואו!!! שום דבר חדש עבור קוראי הטור הזה זה כמה שנים, וחבל שהאסימון שמתחיל להתגלגל בתקשורת לא יגיע עדיין לקלפי, אבל התובנה הזו שווה וחייבת פולו־אפ. "בסוף כשנפגוש את המלחמה עם חיזבאללה", מוסיף דנק, "היא תהיה כשלחיזבאללה יהיו טילים מדויקים", ו"לאיראנים אין סיבה לוותר על ההתבססות בסוריה, והעניין האיראני שישראל עסוקה בו כל כך הוא שולי בסוריה".
אם באזובי הקיר (סא"ל במיל') נפלה שלהבת מה יגידו ארזי הלבנון במטכ"ל? כלום. הם רק מונעים בשלבים האלה מלחמה מיותרת, בדיוק בגלל מה שאומר דנק ובניגוד לשר הביטחון שהוצנח מלמעלה. ולא כדי להגן על המדינה אלא על חסינות ראש הממשלה, ובהזדמנות הזו לקושש לעצמו כמה מנדטים. או על פי דנק: "בנט מניח שמה שלא הלך בכוח עד עכשיו - ילך עם הרבה יותר כוח".
ועכשיו, כשהולך ומתבהר עומק הכישלון בחזית הצפון, דווקא בחזית הפלסטינית יש התקדמות מסעירה. בעיקר לקראת קריסתה הסופית של "תוכנית המאה". לפני שבוע, בחשאי ובאין רואה, גישש אחד אבי ברקוביץ' את דרכו לבלפור בשיחות עמוקות גורליות ומכריעות עם נתניהו. ברקוביץ' הוא שליחו של טראמפ ומשמש כעוזרו של ג'ארד קושנר.
כמו השגריר דיוויד פרידמן והשליח ג'ייסון גרינבלט, גם ברקוביץ' הוא נדל"ניסט ניו יורקי. וגם הוא כמוהם מבין בפרצלציה של המגרשים שהקב"ה ציווה לאבותינו ולנו. כשטראמפ נבחר, ברקוביץ' עוד לא היה בן 30. "טראמפ הצליח למצוא איכשהו את האדם הכי פחות מוכשר לתפקיד השליח למזרח התיכון", כתבו ב"ניו יורק מגזין".
כשדוברת טראמפ לשעבר הופ היקס נשאלה ב־2017 מה הוא עושה בבית הלבן, הסבירה ש"מטלותיו העיקריות של ברקוביץ' הן עניינים לוגיסטיים יומיים, כמו הבאת קפה ותיאום פגישות". ייאמר מראש, הבחור ממש לא טיפש, גם בוגר ישיבה וגם משפטים בהרווארד. אולי טיפש דיו כדי להגן על השקעה חסרת סיכוי, אולי חכם דיו לנהל את מכירת החיסול של "תוכנית המאה" ולקושש לעצמו עמלה תקשורתית, בעוד טראמפ ונתניהו שרים: שנינו יחד תחת מטרייה אחת. ושכל העולם יירטב.