זה היה חתיכת בום. הס הושלך אל חלל האוויר, אבל אז התברר שזה רימון רסס. האם אכן נחצה הרוביקון? האם נבקעו שערי שמיים ונחצה ים סוף? האם השתנה גורל האומה? האם ניצלנו, כנגד כל הסיכויים, ברגע האחרון? הרי כמה שעות קודם לכן העלה שר הביטחון נפתלי בנט פוסט בפייסבוק שבו הוא קבע כי "לא אכלול ברשימה שלי מי שמחזיק בסלון ביתו תמונה של אדם שרצח 29 חפים מפשע. זה לא יקרה. זו החלטתי הסופית. הקריאה של הליכוד כלפיי להכניס לרשימה בהנהגתי את בן גביר אינה ראויה. חבריי בליכוד, אם אתם כל כך רוצים אותו, שריינו אותו אצלכם".
אז הנה מגיע בן גביר ובאקט מנהיגותי נדיר מסכים לוותר על התמונה שבסלון ולהוכיח ש"הרברפי" צדק! בן גביר שלנו אכן התמרכז! ואפילו התמתן! אגב, הוא גם מוכן לרמוז שאינו מעוניין יותר ב"מוות לערבים", או לפחות לרובם. אז התמונה בסלון של בן גביר יורדת. הקדוש ברוך גולדשטיין יצטרך למצוא סלון אחר להיתלות בו. הכדור (5.56 מ"מ) חזר למגרש של בנט. נסללה הדרך לגאולה. נותר רק לבדוק מה אנחנו עושים עם התמונה בסלון שלנו. תמונת תקריב אכזרית של מה שנהיה מאיתנו.
בטקס השבעת הכנסת הוא נכנס לתודעה הציבורית כשרכן לנשק את רגלי אמו שבאה למשכן. זה נגע, בצדק, בלבבות של כולנו. אבל יברקן לא נתן לתהילת הרגע לשבש לו את השליחות הציבורית. הוא נראה נחוש מאי־פעם. חלומו להפוך לחבר כנסת, שהתרסק בליכוד, קרם עור וגידים בזכות יעלון וגנץ. איש עקרונות הוא יברקן שלנו. לאורך כל הדרך!
גם את נחת זרועו של "הילד של כולנו" הספיק יברקן לטעום בקריירה הפוליטית שלו. זה קרה במחאה האתיופית האחרונה, כשיאיר נתניהו האשים שהקרן החדשה ו"כסף גרמני" מממנים את יוצאי אתיופיה ומחאתם האלימה ברחובות. אלא שלא אלמן יברקן. אף ג'ורה של אף הולל־תפנוקים לא תרתיע אותו. הוא מיהר להעמיד את הג'וניור במקומו: "בניגוד אליך, ילד שמנת, אותם צעירים ברחובות תרמו למדינת ישראל פי אלף בזמן שאתה חי על חשבון הציבור. בעצם לא ציפיתי ממך להבין מה זו אפליה והדרה כאחד שגדל בבית חרושת לאפליה והדרה. צא ולמד על ערכים, כבוד, ציונות ואהבת המולדת מיוצאי אתיופיה".
רוצים עוד קצת ערכים? הנה: כשהתברר שהליכוד מנסה לפתות יברקנים משורות כחול לבן לשורותיו, צייץ יברקן: "כאיש ימין, אני מעריך את הליכודניקים, הייתי שם. אבל המדינה יותר חשובה. לכן איני מתכוון לערוק בעד שום תפקיד בכיר ככל שיהיה, ערכים לפני הכל! בחירות ישתקו את המשק, ומעל ל־3 מיליארד שקל ילכו לפח. שלא נדבר על הפגיעה באמון הציבור...". הנה יברקן אחרון ודי: "שמיר ובגין מתהפכים בקברם על מה שממשלת הליכוד עושה לקהילה האתיופית". אז שמיר ובגין התהפכו השבוע פעם נוספת בקברם. וגם יברקן.
הוא לא ערק לליכוד כי כחול לבן פגעה באתיופים. הוא לא ערק לליכוד בגלל אידיאולוגיה כלשהי. להפך: לפני כמה ימים חזר משבועיים באתיופיה עם ח"כ חילי טרופר מכחול לבן. הם סיירו בפזורת הפלאשמורה הממתינה לעלות ארצה. הוא הגיע לא מזמן ליעלון, האיש שהפך אותו לח"כ, ואמר את הדברים האלה: "מיקי זוהר מציע לי להחליף ברשימת הליכוד את כחלון במקום החמישי ותפקיד של שר בממשלה הבאה".
נגיד בעדינות שיעלון הוא לא האיש הנכון לקומבינות מהסוג הזה. "אתם לא מקדמים אותי", קונן יברקן. "גדי, אתה בתחילת הדרך", אמר לו יעלון, "נכנסת מהמקום ה־33, בפעם הבאה זה מקום ריאלי פלוס, לא זו הבעיה. אתה לא קורא נכון את התמונה. אל תעשה מהלך מטופש פוליטית. אני מציע לך לטרוק את הדלת על ההצעה הזאת. היא לא רצינית".
המקסימום שיעלון היה מוכן להבטיח זה שבמקרה שכחול לבן תפתח את הרשימה, יישקל גם קידום ליברקן. זה לא הספיק. לפני יומיים ניסה יברקן להפעיל את הקייסים של העדה האתיופית על כחול לבן. זה לא הסתייע. יעלון חתך את זה מהר. עוד בטרם נחתמה העסקה עם הליכוד, יצאה הודעת ההדחה מלשכת בני גנץ. חד וחלק.
שאלתי את יעלון איך טעה בשיקול הדעת ומה השווי האלקטורלי האמיתי של יברקן בעדה האתיופית. "מקסימום רבע מנדט", אמר יעלון, "לטווח הארוך הוא עשה נזק כבד לעצמו, הוציא שם רע לפוליטיקה ופגע גם בעדה. אבל בוא, בדיוק כמו שגדי יברקן עצמו אמר, האתיופים לא עומדים למכירה. הם חכמים ומבינים בדיוק את המפה. פונים אלינו עשרות פעילים מהעדה ואנחנו מצרפים אותם בשמחה. בסוף, מה שחשוב זו האמינות שלנו, ועליה שמרנו".
נכון שאצל נתניהו שום דבר כבר לא יכול להפתיע, ובכל זאת. חיים דרוקמן מתקרב לשנתו ה־90. לא מזמן שיגר אליו נתניהו את "ראש המל"ל" מאיר בן שבת, שהוא גם שכן ותלמיד, כדי לשכנע אותו שמבחינה ביטחונית אסור לפרק את הממשלה ואין להיכנע לאולטימטום הילדותי של ילד הכאפות נפתלי בנט, שדרש את תיק הביטחון לאחר התפטרותו של אביגדור ליברמן.
בן שבת ביצע את השליחות. בנט ואיילת ירדו מהעץ. נתניהו נטל את תיק הביטחון לידיו וכעבור רבע שעה פוליטית, בתום עוד פניית חרקירי מסמרת שיער במרוץ ההימלטות שלו, נתן לאותו בנט את אותו תיק ביטחון. עכשיו הגיע הזמן לנער את דרוקמן פעם נוספת מהנפטלין. לי זה מזכיר את ההצעה שהעביר בזמנו נתניהו לאלי ויזל הישיש, שכבר היה רחוק מאוד ממיטבו, להיות נשיא המדינה. מה לא ניסה לעשות כדי למנוע מראובן ריבלין המשוקץ להגיע לבית הנשיא. העובדה שוויזל לא היה כלל אזרח ישראלי לא שיחקה תפקיד במערך השיקולים. אפילו למילצ'ן הוא הציע את הנשיאות באותם ימים. העיקר לבלום את ריבלין ואת "מזימת המאה" הבדיונית, הפרנואידית, הפסיכופתית, שהעלילו יושבי הבית בבלפור על ריבלין.
בכל הציונות הדתית המפוארת, שהקימה ובנתה כמה דברים במקום הזה, אין מי שיקום ויגיד לנתניהו עד כאן. אנחנו לא שטיחון הכניסה לבלפור. אנחנו לא ילד הכאפות המנוזל שעליו אתה רוכב בכל פעם מחדש אל הכהונה. הרי רק לפני חצי דקה הוא מחץ את הציונות הדתית וכמעט לא השאיר ממנה מאומה. אגב, הוא יעשה את זה גם עכשיו. האיחוד "הכמעט מלא" שכפה על הימין מעניק לו תעודת ביטוח ורישיון להרוג. עכשיו, כשאין סכנה להישאר מתחת לאחוז החסימה, המשאבות יעבדו שעות נוספות. לא כדי להציל את הימין. לא כדי להציל את ארץ ישראל. לא כדי למנוע החזרת שטחי מולדת. כדי להציל אדם אחד, שמתמקד כבר מעל שנה רק בהישרדות האישית שלו.
בשלב הזה גילה נתניהו מולו את נפתלי בנט. אותו בנט שאיבד את עולמו (בעיניי) כשפרסם את הפוסט המתועב ההוא שבו קבע שמערכת המשפט מנסה להפיל את ראש הממשלה, כדי לקבל את תיק הביטחון, עשה פניית פרסה. הוא לא התכוון להתכופף פעם נוספת ולאפשר לנתניהו לכפות עליו את בן גביר. בנט הבין שאת החרפה הזו, בניגוד לפוסט בפייסבוק, לא יוכל למחוק. גם כשנתניהו קרא לו לפגישה ונתן לו להבין, ברמזים בעובי של פיל, שלא בטוח שהוא לא יפטר אותו (שוב) מתפקידו אם יטרפד את האיחוד בימין, בנט לא מצמץ. הוא הבהיר את כוונתו: אני, עם בן גביר, לא רץ. נקודה, סוף.
בנט לא הותיר לנתניהו ברירה: לרסק את מה שנשאר מעמוד השדרה של "שר החינוך" הרברפי, ולהכריח אותו להפר את ההסכם שזה עתה נחתם עם בן גביר. פרץ, שעלה על כל המוקשים שנקרו בדרכו (וגם על אלה שלא) פעמיים, צייץ כמה רגעים קודם לכן "מילה זו מילה", ומיד מחק את הציוץ. יחד עם הציוץ נמחק גם פרץ עצמו. זוהי מחיקת הערך הפוליטית המהירה ביותר שזכורה בעידן החדש. אבל העיקר שיש איחוד. העיקר שנתניהו מבסוט. הוא ריסק, מעך, ביטל והגחיך את כולם. את ההבטחות, את ההסכמים, את הערכים ואת הכוונות. הכל כשר בדרך לגיהינום.
כשבן גביר הבין שהלך עליו, זה היה כבר מאוחר מדי. הוא ניסה לפרוץ ללשכתו של פרץ בכנסת, אבל המאבטחים והמזכירות בלמו אותו בכוח. רק הנכלוליות והכוחנות של נתניהו יכולות להפוך את איתמר בן גביר, הבריון מחברון, לאנדרדוג מעורר חמלה. השאלה עכשיו היא אם יצליח נתניהו בשלב האחרון של התוכנית לשכנע את בן גביר לרדת מריצה נפרדת של עוצמה יהודית לכנסת. אם כן, הוא שיחק אותה בגדול. אם לא, הוא עוד עלול להזדקק לחמלה ששפכנו זה עתה על בן גביר. נקמת כהניסט קטן עוד לא ברא השטן.
לבנט ושקד יש עכשיו אתגר כפול: ראשית, לשכנע את הליכוד לרדת מהם ולהפעיל מכבש דורסני על בן גביר, כדי שלא ירוץ לבד. שנית, לנסות ללקט קולות של ימין רך וליברלי למרות שתי המשקולות העכורות המתנדנדות על צווארם: לאחת קוראים בצלאל סמוטריץ', לשנייה "הרברפי" פרץ. שיהיה להם בהצלחה.
סקרי העומק האמיתיים שנעשו בשבועות האחרונים הצביעו על נתונים בעייתיים מאוד: מרצ התנדנדה מתחת ל־4 מנדטים ו"עברה" רק הודות לנדיבותם של הסוקרים. לעבודה הייתה סיבה אחרת לדאגה: רק 45% ממצביעי העבודה בפעם הקודמת התחייבו להצביע שוב עבורה. זה נתון נוראי. וזה עדיין לא הספיק כדי לשכנע את פרץ. בהמשך, כששמולי החל לדבר על "כל האופציות על השולחן" והבהיר שאין לו כוונה לוותר, פרץ הבין שייאלץ לרדת מהעץ. יחסיו עם ח"כ אורלי לוי־אבקסיס, שותפות אמיתית ואג'נדה משותפת, הקשו עליו את המשימה הזו. הוא לא התכוון להשליך את לוי־אבקסיס מתחת לגלגלי האוטובוס, כלומר הריקשה של העבודה־מרצ. גם היא, בראיונות שהעניקה למחרת האיחוד, הודתה באמת הכואבת: אי אפשר היה לעמוד בפני הצונאמי, לא לתינוק הזה פיללנו, מדובר בחיבור טכני בלבד.
אלא שהדרך מכאן ועד לנפילת הריסוק שחוותה הייתה קצרה וטראומתית. שפיר עפה על עצמה במהירות מופרזת, השאירה אויבים ושונאים בכל אשר פנתה, הצליחה להמאיס את עצמה על מרצ כולה בתוך שלושה חודשים, אחרי ששרפה את כל הגשרים בינה לבין מפלגת האם שלה, העבודה. דיברתי איתה אתמול וניסיתי להסביר לה את כל זה, כדי שתחזור טובה ומשוכללת יותר בפעם הבאה. אפס, מתברר שלא היא טעתה, זה אני שטעיתי. ובכל זאת, שיהיה לה בהצלחה.
התרעות פיקוד העורף