הספר “הטירה" מתאר מצב מוכר לא פחות לישראלים: שלטון שחי בעולמות כל כך גבוהים, שאי אפשר בשום אופן להגיע אליו, או להבין את חוקי התנהגותו. רק השבוע התבשרנו שמשרתי הציבור, אלה שהחליטו להקריב את חייהם למען העם, יקבלו שוב העלאה במשכורת שתגיע לגבהים בלתי יתוארו. הנה עוד סמל לנתק, שאיש לא יודע לתאר טוב יותר מאשר קפקא.
ב"הטירה" יש מתח סוחף שנולד מכלום כמעט, ומעל הכל מרחף יופי בלתי מוסבר. מדובר בכלל בספר לא גמור שקפקא ציווה לשרוף. לו היו מסוגלים לכתוב ספרים גמורים בכזאת שלמות הייתי מאושר.
במאגרי המוח שלי נמצא תמיד קטע מופלא מ"הטירה": סיפור שולי על גיבורה שולית ששמה פפי. היא תת־משרתת בפונדק, והנה יש לה יום אחד הזדמנות להיות המלצרית המגישה באולם, כי המלצרית הקודמת התפטרה. כעבור פחות מארבעה ימים המלצרית הקודמת חוזרת בה ושבה לתפקידה. זה זיהוי מצב אנושי שכתוב ענק. בעוצמת הבריאה והכתיבה של קפקא מתואר מצב שבו כל מי שייחל אי פעם לסיכוי להתקדמות, ופיספס אותו, מבין.
מאז שקראתי, לבי נכמר על פפי. המאבק כולו הוא מאבק של נשיאת חן, שבו לפפי ממילא אין שום סיכוי מול פרידה החיננית יותר, אבל פפי לא מפסיקה לחשוב שאם רק היה ניתן לה עוד יום אחד, היא הייתה כובשת את מקומה במעלה סולם הדרגות הקטנוני.
מעניין כמה פוליטיקאים שלנו שלא הצליחו להשתחל בימים אלה למקום טוב ברשימות שהוגשו לבחירות חושבים עכשיו את מחשבותיה של פפי: נחמצים במחשבה שלא הוגן שאוהבים אותם פחות מאשר את הפוליטיקאי ההוא, שסתם כובש בחן שלו, ביכולות הדיבור שלו, בתככים שלו, בקשרים שלו, ובעצם לו רק היו נותנים להם עצמם עוד רגע, עוד יום, עוד צ’אנס, הם היו זוכים לאהבת העם, לתמיכת המנגנון, ולעלייה מדרגת מועמד לדרגת מקום ברשימה לכנסת, מדרגת מקום לא ריאלי ברשימה למקום ריאלי, מדרגת חבר כנסת פשוט לדרגת יו"ר ועדה, מדרגת יו"ר ועדה לדרגת סגן שר. מעבר לכך, החלומות כבר נעצרים. דרגה גבוהה יותר שמורה לאדונים, לאלה הגרים בטירה.