השבוע לפני 30 שנה יצאתי לחופשת השחרור שלי: החזרתי את הגלילון לנשקייה ואת האפוד לאפסנאות. הותרתי אצלי רק זוג מדי ב' וזוג נעליים "אדומות" למילואים שעוד נכונו לי. למחרת "עליתי על מת"ש", בעגה של אותם ימים, והשבתי לצה"ל חלק ממענק השחרור בדמות תשלום מופקע על סוודר א', פריט שהצליח לקיים את האוקסימורון הצה"לי הידוע: הוא לא יצא מעולם מתוך השק המכונה "קיטבג א'", אבל לא נמצא בו בזמן שביקשתי להזדכות עליו.
עוד לא יבש הדיו על פנקס המילואים שלי, וכבר שמתי את פעמיי אל קצינת הקישור ביחידת המילואים שלי, זאת שחתימתה תתנוסס מעתה על כל מכתב מאיים שיגיע במעטפה חומה עם חותמת משולשת. ביקשתי לקבל את המסמך שנקרא "אישור יציאה מהארץ", שאותו נדרש אז להציג כל גבר ישראלי ביחד עם הדרכון בביקורת הגבולות. הסיבה שבגינה מיהרתי היישר מהבקו"ם אל משרדי יחידת המילואים שלי הייתה פשוטה: בכיסי נח כבר כרטיס טיסה לאוסטרליה הרחוקה. זוכרים את הימים שבהם כרטיסי טיסה הגיעו בצורת פנקסים מלבניים עם דפי קופי נתלשים?
כבר למחרת נסעתי באוטובוס לקהיר, שממנה המשכתי לסינגפור ומשם לסידני, אוסטרליה. היבשת שעלתה השבוע לכותרות.
אני זוכר שעמדתי על הטיילת בבונדיי ביץ' והבטתי בתדהמה באוסטרלים בני גילי, שנראו לי מטופשים עם הסקייטבורד והגלשן שהיו כל עולמם. אחרי שלוש שנים, שכללו לא מעט ביקורים כפויים ביהודה ושומרון, רצועת עזה והדובדבן (תרתי משמע) בקצפת של אותם ימים - לבנון, הם נראו לי ילדותיים כל כך, עד שחלפו כמה חודשים בטרם הבנתי שאני הדפוק ולא הם.
האביב של שנת 1990 היה בעצם סתיו אוסטרלי, שבמהלכו למדתי לערבב מלט עם מים וחול כדי לייצר ממנו מה שהבוס היהודי־אוסטרלי שלי כינה בשם "סימנט". הבוס אלדו לאבי היה במקור עמוס לוי, טריפוליטאי שעלה למעברת קריית שמונה, עבר להתגורר באילת, ובשלהי שנות ה־50 החליט שעשר שנים במדינת היהודים הספיקו לו וחתך לאוסטרליה. הוא הפך לקבלן אמיד שמשחק פוקר בכל יום חמישי עם לוי אחר שהיגר לסידני מקריית חיים, ומוכר כיום בשם השווה מיליארדים - פרנק לואי.
אלדו היה בוס קשוח ומהיר חמה, שמסוגל לקלל בשלוש שפות שונות בו־זמנית. אבל עבורי הוא היה בעיקר בית ספר מהלך לעבודות בניין.
כמה חודשים אחר כך ישבתי עם הג'ינג'י, חבר ילדות שחלק עמי דירת שותפים עם פול האנגלי ואוון האירי, ושקלנו ביחד את עתידנו. מתברר שהיה ביקוש אדיר ל"ראביש רמובלז", מי שמפנים פסולת בניין מאתרי בנייה. הם עשו חבילות של כסף, במיוחד אם התפתו להשליך את הפסולת באתרים "אלטרנטיביים".
האנשים שאצלם הועסקנו היו נלהבים מהאפשרות לצרף ישראלים חדשים לקהילה. הם תמיד הרגישו כמו "סידני השנייה" ליד היהודים הלא־ישראלים של העיר, שהיגרו מאירופה ונפגשו בכל שבוע ב"הכח־קלאב" המקומי, והתנדבו לסייע לנו בייעוץ משפטי בנושאי אזרוח כחוק.
ההליך היה פשוט, גם אם מעט תחמני כדרכם של ישראלים: אחרי אירועי כיכר טיאננמן בסין לחצו הליברלים על הגדלת מכסת הפליטים שזכו לאזרחות אוסטרלית. העניין הוא שאף על פי שהחוק נועד להציל מתנגדי משטר סינים, העדיפו המקומיים לקלוט "פליטים" לבנים. לכן העניקו בקלות אשרות למי שהיו מוכנים להכריז על עצמם ככאלה.
מה שנדרש "פליט" ישראלי לעשות היה להתייצב אצל עורך דין מקומי ולהצהיר בפניו כי אם יחזור לישראל, הוא צפוי להישלח מיד לחודש בשטחים כבושים או מוחזקים. מה שהיה נכון עובדתית: כל לוחם משוחרר שכילה שנה של אזרחות, קיבל מיד צו מילואים.
לבסוף החלטנו לא להחליט: זה היה שילוב בין היד שידענו כי תרעד בטרם תחתום על מסמך שמתנכר לישראל, הרצון להמשיך לטייל בעולם, ומעל לכל - העובדה שלמרות הווילות היפות בגבעת בל־ויו שבסידני, מרבית היורדים נראו לנו לא מאושרים באמת. לקח לי שנים להבין שזה המחיר שמשלמים מהגרים תמורת הענקת עתיד טוב יותר לילדיהם.
למה נזכרתי בכל זה דווקא השבוע? לא רק מפני שמלאו 30 שנה להיותי אזרח ואפילו לא בגלל השריפות באוסטרליה, שגרמו לי לרצות להשליך אל האש את כל מי שפוטרים את משבר האקלים באמירה שמדובר ב"קשקוש שמאלני" - אלא בגלל ההצפות שפירקו את שביל הכניסה לבניין וגרמו לי להגיד לגברת קיפניס, בפרפראזה על ארכימדס: "תני לי שק של מלט, דלי של חול וקצת חצץ, ואני מסדר לך פה בובה של שביל".
המשפט הזה נפלט לי כמעט בלי משים. וחשוב מכך בהרבה - כשבנפשי אין אפילו שמץ של חרטה על העובדה שבנסיבות אחרות הייתי יכול לגבות בעד העבודה (בדולרים אוסטרליים!) סכום שארוויח בעיתונות העברית במשך שנה.