הרעיון להכריז על הפיכת בקעת הירדן לחלק ממדינת ישראל הוא מהלך פוליטי, פופוליסטי, מתגרה - שסופו לגרום לישראל נזק ביטחוני, מפולת במערכת היחסים הבינלאומית וכמה ליטופי חיבה מצד הנשיא האמריקאי, שרישומם יפוג מהר ותועלתם אפסית.
מה אירע בשנה האחרונה שהוליד את הצורך בהחלטה על סיפוח הבקעה דווקא עכשיו? האם הייתה תנועה המונית של טרוריסטים שחצו את הנהר מכיוון ירדן לשטחי יהודה ושומרון? האם הייתה פעילות טרוריסטית אלימה באזורים שבהם מתגוררים מתנחלים יהודים בבקעת הירדן? האם היה ניסיון התארגנות של גורמי טרור באזורים סמוכים לבקעה, באופן שחייב תגובת־נגד חריפה של ישראל? האם הכרזה על סיפוח בקעת הירדן צפויה לשרת אינטרס ישראלי, ביטחוני או מדיני, שחיוניותו עומדת על הפרק בימים או בשבועות אלה ממש, ואשר מצדיקה פעולה כל כך מרחיקת לכת?
ברור ששום דבר מן הדברים הללו לא קרה. לא התרחש שום אירוע או מהלך שיש בהם כדי לשמש עילה, ולו מזערית, למהלך כל כך דרמטי, שעלול לשנות באופן מוחלט את המציאות המדינית והביטחונית של מדינת ישראל.
הסיבה היחידה, הבלעדית, להצהרות הללו של נתניהו, היא ניסיון נואש של עבריין נמלט להתחמק מהדיון בבקשתו האומללה לקבל חסינות מפני העמדה לדין, והרצון להסיט את הדיון הציבורי מהחשדות, האישומים והעבירות לכאורה שהוא מואשם בהן, לנושא שהוא מאמין כי יעורר סביבו מידה מסוימת של תמיכה וישוב להעמיד אותו במרכז של הסכמה לאומית רחבה, במקום המיאוס שחלק לא מבוטל מהציבור חש כלפיו.
אילו היה מדובר בתרגיל פוליטי נוסף, מן הסוג שנתניהו מתמחה בו, אפשר היה להסתפק בחשיפת כוונותיו של האיש המופקר הזה ולהניח לציבור לעשות איתו את החשבון ביום ההצבעה בקלפי. אלא שכאן אנו עוסקים במהלך שתוצאותיו עלולות להיות קריטיות, והמחיר שמדינת ישראל ואזרחיה ישלמו קשה מנשוא.
כאשר נתניהו הכריז בסמוך לבחירות בספטמבר על כוונתו לספח את בקעת הירדן, תגובתו של המלך עבדאללה השני הייתה קרובה להקפאת מערכת היחסים המורכבת, הרגישה והחיונית בין ישראל לירדן. החלטה רשמית על סיפוח הבקעה עלולה להוליד גל של מעשי אלימות חריפים ביהודה ושומרון, התערערות כמעט מוחלטת במעמד הרשות הפלסטינית, במיוחד באזורים שנתונים היום לניהולה, וקרע חמור שעלול להוביל להקפאת היחסים המדיניים עם ירדן, ואולי, חס וחלילה, גם עם מצרים.
ייתכן מאוד שהנשיא טראמפ ייתן גיבוי למהלך כזה מנימוקים וסיבות שאין בינם לבין צורכי הביטחון של ישראל ולא כלום. טראמפ עסוק בבעיות הקשות שלו בקונגרס האמריקאי, סביב משפט ההדחה המתנהל נגדו, וקרוב לוודאי שלא יוליד הרשעה. הוא יעשה מהלך במזרח התיכון רק אם הוא יועיל להשגת יעדיו במאבק האישי הקשה שלו בוושינגטון. אנחנו נצטרך להתמודד עם אלימות, טרור, שפך דם וערעור היציבות המדינית והביטחונית באזור כולו.
העיקר - המושב
אני מרגיש צורך נפשי לתת ביטוי קיצוני לתחושת הסכנה נוכח ההתפתחויות הצפויות הללו. לצערי, אבדה היכולת לנהל שיח ענייני, שלו, מנומק ומכובד בדיון הציבורי בישראל.
ממשלת ישראל מתנהגת באופן שאין מנוס אלא מלהבין אותו כרצון מודע לגרום לתבערה באזור. כי רק תבערה, טרור, מתאבדים, תוקעי סכינים ורוצחים יכולים לשמש פלטפורמה שעליה ינסו נתניהו וכנופייתו לצעוד את מצעד ההצלה לקריירה המתפוררת שלו ושל בני משפחתו.
אלה דברים קשים. מעולם לא אמרתי אותם על איש פוליטי בישראל. מעולם לא חשבתי שאדם הממלא תפקיד פוליטי בכיר עלול לפעול באופן מודע בדרך הזו. נתניהו אינו עושה זאת מתוך אמונה, דחף אידיאולוגי, תחושה של אחריות, או חשש מפני התפתחות נראית לעין שיש בה כדי לסכן את ביטחון ישראל. זה כבר לא גרעין איראני, זה לא טיל סורי, זו לא רקטה של חמאס. זו פרובוקציה ישראלית, שייעודה אחד - להעלות באש של שנאה, אכזבה, תסכול וייאוש את המזרח התיכון כולו. לעזאזל הכל - העיקר שאוכל להישאר עוד קצת על מושב הקיסר.
חבל שיו"ר כחול לבן, בני גנץ, נגרר להצהרה מיותרת בעניין זה. הודעתי בפומבי כי אני תומך בכחול לבן ואף הצבעתי עבורה בשתי מערכות הבחירות האחרונות, וכך אעשה גם במרץ 2020. אך אין זה משחרר אותי מהחובה להסתייג מהצהרת גנץ שהייתה מיותרת, בלתי שקולה ובלתי מאוזנת. דברי ההבל של נתניהו לא היו חייבים להיות מלווים בתגובה ספונטנית של מנהיג כחול לבן.
במסגרת קרב הסכינים שיתחולל בימים הקרובים בציבור הישראלי סביב התוכנית המדינית שמנסים נתניהו, בנט ותומכיהם לקדם, יביאו בוודאי את האירועים סביב יום השנה ה־75 לשחרור מחנות ההשמדה והנוכחות המרשימה של מנהיגי העולם כהוכחה למעמדה האיתן של ישראל ולתמיכה הבינלאומית שאנחנו נהנים ממנה. טיעון זה ינוצל להדיפת החששות מפני הנזק שעלול להיגרם לישראל מהחלטה על סיפוח הבקעה.
אני מבקש להסיר מעל סדר היום טענה כוזבת זו. המפגן המרשים של ביקורי ראשי מדינות העולם מחמם את הלב. זוהי הפגנה מופלאה של הזדהות עם ישראל ועם קורבנות השואה, ורצון קולקטיבי מעורר התפעלות של הקהילה הבינלאומית לטהר את העננים ההולכים ומתעבים של אנטישמיות חדשה, שמזהמים את האווירה הבינלאומית.
המנהיגים שמגיעים לישראל אוהדים את העם היהודי ואת מדינתנו, ולמעט אולי נשיא ארה"ב וסגנו, כולם מתנערים ממדיניותו של נתניהו וממהלכיו בתחום המדיני. דווקא הפגנת ההזדהות שלהם בהקשר של השואה תאפשר לרובם לגנות את ישראל אם תחליט להכריז על סיפוח הבקעה, להביע מורת רוח ולנקוט צעדים נגד מהלכיה הפוליטיים של הממשלה, באופן שיגרום לנו נזק חמור ביותר.
כשזה יקרה, לא נוכל אפילו לעשות את מה שאנחנו כל כך אוהבים לעשות בעתות משבר - להאשים את המדינות הללו באנטישמיות. שבועות ספורים אחרי שנביע את הערצתנו להזדהותם עם זיכרון השואה יהיה קצת קשה להאשים אותן מדינות עצמן באנטישמיות, משום שהן מסתייגות מההרפתקנות הפרובוקטיבית והמזיקה של ראש ממשלת המעבר, שימיו בתפקידו הנוכחי הולכים ואוזלים.
[email protected]