השבוע אציין את קיומי הארעי. מתברר שאני בן 46. גיל שהוא חסר הילה או ייחוד. סתם עוד יום. אין מסיבות ואין הפתעות, כי אין כוח. אבל יש כמה דברים שלמדתי: זה לא המוצר, זה היח"צ; זה לא המה, זה המי; אם לא תבדוק, לעולם לא תדע; זה לא שחור, זה אפור אלטרנטיבי; וזה אף פעם לא שום דבר - תמיד כדאי לראות רופא.
ב־46 אני כבר לא צעיר כדי להתלהב, אבל גם לא מבוגר מספיק כדי להתייאש לגמרי. ב־46 כבר אף אחד לא אומר לך "אתה עוד צעיר". זה גיל שממנו רואים קדימה רק את ה־50, וגם זה במטושטש, אם לא מרכיבים משקפיים. כשאני קורא על אנשים מוצלחים, תמיד מעניין אותי בני כמה הם.
עזבו את יהונתן מרגי החצוף, שמסתובב בינינו כשהוא רק בן 19, אבל גם תמיר סטיינמן כולה בן 38. כולם ילדים, רק אני מבוגר. הדיכאון הקל מגיע כשאני נדרש לחפש את השנה שבה נולדתי, ואז אני גולל את כל שנות ה־2000 ואת שנות ה־90, ועוד אחורה את שנות ה־80, עד שאני מגיע אי־שם לאמצע שנות ה־70 של המאה שעברה, של האלף הקודם, של המילניום שחלף, ובוחר בחוסר חשק את השנה שלי - 1974.
אני מניח שכבר לא יקראו על שמי רחוב או מוסד ציבורי, אבל גם על שמו של יצחק שמיר, למשל, אין ממש. השבוע קראתי שעיריית תל אביב הייתה אמורה לקרוא על שמו בית ספר, אבל בסוף הוא נקרא על שם שמעון פרס. זה מדהים שגם במותם המריבה ביניהם נמשכת. למה שלא יעשו רוטציה?
זה עידן ההכלה. כולם בסדר, הכל טוב, ושכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. לכן היה מוזר לקרוא שיש למישהו בעיה עם התמונות החושפניות של עדן פינס. עדיף שבחורות צעירות ועדכניות יגידו לגברים בגיל העמידה איך להתלבש, ולא להפך.
צילום שהסעיר יותר אותי הוא של הסרט "1917". אם לסכם אותו במשפט, מלחמות זה חרא. אף אחד לא זוכר איך הן התחילו ואיזה אגו הן שירתו. ואם כבר נקלעת למלחמה, ממש לא שווה למות, בייחוד עכשיו, כשיש סדרות מעולות בנטפליקס.
אחרי חודשיים שאני מדפדף בטיק־טוק, גיליתי שכולם שם חמודים ומאושרים. הם מדבבים מערכונים, מותחים אחד את השני, שרים ורוקדים. זה עולם מטריד שבו כולם צעירים, שמחים, יפים, עם פנים מתוחות ואוהבים בדרכם, ולכן זה כל כך מעצבן, ואפילו מתריס.
ערימות של גברים שריריים נעמדים חשופי חזה מול המצלמה, מתחילים לפזז - יד אחת למעלה והשנייה מלטפת סוס פוני דמיוני - ושרים בחושניות: "יש לה דיבור נגוע, סטפן אוהב את זה". אלה זמנים מאוד מוזרים לחיות בהם, אבל עדיפים מהאלטרנטיבה.
יש גיל שבו אתה מגלה את הטוסט. זה קורה בדרך כלל באמצע השירות הצבאי, או אז אתה משוכנע שכל בעיותיך הקולינריות נפתרו לנצח. אתה מסוגל לאכול טוסט בבוקר, בצהריים ובערב. אחרי כמה שנים אתה מגלה שיש גם אוכל אמיתי בעולם ושלחם קלוי עם גבינה צהובה הוא לא פתרון לשום דבר, הוא רק טוסט.
אבא שלי עלה מעיראק בשנות ה־50 ונזרק ישירות למעברה באור יהודה. אחרי כמה שנים הוא הגיע אל תוך הפה הגדול של השכנות הפולניות שלו בשכונת ביאליסטוק ביהוד. הן ירדו לחייו וכינו אותו "שוורצע". הן עצמן הגיעו כמה שנים לפני כן, מהשואה. כולם קורבנות של משהו, ואי אפשר להשוות, אבל אם יש סיפורים כאלה, הכי כדאי ללכת איתם לאודישן ל"מאסטר שף".
כל הערכים שגדלתי לפיהם התבררו כלא נכונים: ללמוד זה מיותר, למשל. אפשר להיות בור אבל כוכב רשת ולעשות בוכטות מצפיות ביו־טיוב; אנשים אלימים משיגים יותר; צניעות היא מידה רעה שרק תכשיל אותך; ועדיף להיות קורבן ולכתוב על זה פוסט מרגש, ואז יזמינו אותך להרצות, והרצאות הולכות חזק עכשיו.
והכי חשוב, אם האנשים שלידך לא אוהבים אותך - תברח. זה לא משנה אם אתה עובד במשרדי מע"מ בפתח תקווה או בארמון בקינגהאם באנגליה. אדם צריך להרגיש שייך, אהוב, מוערך ושווה. וזה באמת לא משנה אם הוא בן 46, או כמו מרגי, בן 19. אבל תמיד עדיף להיות מרגי.