אני זוכרת איך ישבתי בבית המשפט לתביעות קטנות, ממתינה בסבלנות לתורי על הספסל האחורי עם עוד 20 איש שעשו להם עוול. סכסוך שכנים, אלימות בין ילדים וריב מוצדק על חניה, או לפחות כך הם טוענים. כשהייתי ילדה, סכסוך שכנים מכוער גרר את הוריי לבית המשפט לתביעות קטנות שהיה ממוקם כמה רחובות מאיתנו. אחרי הטחת שטיחים זה בדלתו של זה וכמה צעקות במרפסת, בית המשפט קבע שניצחנו.
הטראומה נשארה, ומאז אני לומדת להיזהר משכנים. אומרת שלום יפה וממשיכה הלאה. אולי אני מפסידה חברי נפש, אבל אף פעם אי אפשר לדעת. בכל זאת, הזיכרון הטוב מתפקודי מעגלי הצדק נשאר חקוק בלבי. ולכן כשידעתי שאין מנוס מלתבוע בעצמי, עשיתי זאת בלב שלם.
ישבתי על הספסל האחורי לצד עורכת דין חמודה מאיגוד שחקנים שהייתי חברה בו, שנשלחה לעזור לי כחלק מהסכם החברות בארגון. הייתי צעירה יחסית והבטתי בעיניים כלות על הפודיום בהמתנה לשופט. בעיקר הבטתי עליה. עורכי דין נראו לי פעם כל יכולים. היא הייתה בגילי. נפגשנו לראשונה בבית המשפט, לפני כן שוחחנו קצת בטלפון והיא ניסתה לעודד ולהקליל את האווירה ובמקביל להוריד את הציפיות הגבוהות שלי ממערכות הצדק. "גם כשאת צודקת", אמרה, "לפעמים החוק פשוט לא מאפשר לך באמת לנצח".
לא היה שם ספק, הגיע לי כסף מאיגוד מאוד גדול ומוכר על סדרת מופעים שהשתתפתי בהם. אבל הפער בין העובדה שמגיע לי כסף לבין התשלום בפועל היה בלתי ניתן לגישור. למה? בגלל חוקים ובירוקרטיה. רק עצמאים בישראל יכולים להבין זאת. הרי אין אף אחד שידאג להם, בוודאי שלא מול גוף גדול, עתיר ממון וכוחני.
כשהגיע תורי הספיקו לשופט פחות משלוש דקות לעיין בכתב התביעה ולהיאנח בתסכול. "מגיע לך כסף בתוספת פיצוי והוצאות משפט", הוא פסק ורמז לי שזה לא יהיה קל. אני מנסה להיזכר אם היה מעורב שם פטיש שנקש על השולחן כדי לתת לתביעה הקטנה משנה תוקף כמו בסרטים, אבל לא מצליחה. כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא הכסף שמגיע לי ושאמור לכסות שכר דירה של שנה, ולא שום דבר אחר.
הצד השני לא הופיע לבית המשפט, כמובן. מדובר בגוף גדול שהיה ועודנו עסוק בשיווק מופעים ובספירת כסף. גוף גדול עם שלוחות קיקיוניות של חברות שיכולות לפשוט רגל בכל שני וחמישי ולו כדי לברוח מתשלומים לאומנים.
שמחה שמאזני הצדק עבדו לטובתי, יצאתי עם הפסיקה ביד מבית המשפט. אלא שאז החלה סאגת הגבייה שנגמרה במשרדי ההוצאה לפועל, שיום אחד הודיעה לי במכתב עם אלפי חותמות דיו עם פונט מיושן שאני צריכה לשלם כמה מאות שקלים על אגרות טיפול בתיק, מכיוון שהנתבע לכאורה פשט רגל ואין מי שיטפל בבירוקרטיה.
שוב סרתי לבית המשפט, שכמובן פסק שאני אמורה לקבל על פי חוק כל שקל. אבל מה לעשות שלא עונים בכתובת?
***
כמה שנים אחרי שהדחקתי את המקרה והשלמתי עם הבור הכלכלי, פרשתי מתחום הבמה וערקתי סופית לעולם העיתונות. וכמו בסצינה מסדרה, פגשתי את המנכ״ל לשעבר של אותה חברה מוכרת בארוחת ערב בבית של אחד משגרירי מדינות זרות שפועלים בארץ. הוא היה שם על תקן מלווה של אחת העיתונאיות, ואני ישבתי מולו ובמשך ערב שלם התלבטתי אם זה המקום להביך אותו מול כולם, כולל בת הזוג, שבוודאי חושבת שהוא המושלם בגברים. אז הבנתי שככל הנראה אביך גם את עצמי על הדרך, ובית של שגריר הוא ממש לא המקום לעשות זאת. אז החלטתי לתפוס אותו בצד ולסגור איתו את החשבון.
בדרך לשירותים תפסתי אותו מסדר את החגורה הממותגת שלו ומביט במראה בשביעות רצון. "אתה לא מזהה אותי, אבל אתה חייב לי הרבה כסף", זרקתי. הוא התעלם בתחילה, אבל אז כנראה הבין מה עלולות להיות ההשלכות וענה, ״אני גם הפסדתי״.
נזכרתי בסיפור הזה מכיוון שאני בעיצומו של מסע גביית כספים מגופים פרטיים שחייבים לי כספים. החוק היבש קובע שאני צודקת, אבל לכי תשתמשי בחוק היבש במדינה שאין בה ממשלה כבר יותר משנה או מערכת אכיפה נורמלית, או זכויות בסיסיות לעצמאים. ברגעים כאלה אני נאחזת בשלושה דברים שסבתא שלי הייתה אומרת: גם אם אין צדק בעולם, הגלגל תמיד יסתובב; אל תרחמי על עבריינים; ותשאפי להתחתן עם שופט או עם עו״ד, אם לא תמצאי רופא.