אם לטור הזה היה טריילר, הוא בוודאי היה כולל סצינה שמבוססת על זיכרון מחויך, יש שיאמרו נוגע ללב. בזיכרון הזה אני מראיינת את מ', אדון בן 99, באחד ממרכזי היום לקשישים בעיר במרכז הארץ. הוא מספר על הנהלת חדר הכושר שזממה לפלוט אותו על סעיף גיל: "הייתי חבר בקאנטרי במשך עשר שנים. הגעתי לשם כי הייתי כל כך מכופף עד שיכולתי לספור כל נקודה על הרצפה. בשלב כלשהו לא רצו שאגיע לשם יותר, חשבו שאני מבוגר מדי. אז קניתי מכשירים והקמתי מיני חדר כושר בבית שלי", הוא מספר.

מ' נוסע בפרייבט שלו, הקלנועית, וחי חיים מלאי עניין. הצלם שלנו מגיע לצלם אותו. מ' מאיץ בו: "נו נו. 99 שנה לא צילמו אותי ככה. לא מוכרחים להתחיל עכשיו". הצלם מתעניין למה הוא כל כך ממהר ומ' מסביר: "אני מתנדב עם קשישים. הם לא יודעים כמה זכויות יש להם ולצערי הרבה משפחות שוכחות את הזקנים שלהן. אותי כבר מכירים בביטוח לאומי ובעוד מקומות, אז אני מדבר בשבילם". הצלם בוהה כמה רגעים ושואל: "הוא באמת אמר שהוא מתנדב עם קשישים?".

אם לטור הזה היה טריילר, הוא היה, כטבעם של זיכרונות מצחיקים, דולה מתוך עצמו את החלק הלא מצחיק של הזיכרון, ואז, סביר להניח, היו מופיעות המילים: "בדידות אפשר להפיג בכל גיל". אני חושבת שחז"ל ניסחו את זה יפה. הם עוברים גיל גיל ומפרטים מה קורה בו. מתחילים ב"בן חמש שנים – למקרא" ועוברים דרך ציר הזמן. בן שלושים – לכוח, בן ארבעים – לבינה, בן חמישים – לעצה, וכך הלאה. על בן 90 הם אומרים: "לשוח", ועל בן 100, "כאילו מת ובטל מן העולם".

כהרגלם, חז"ל מתחבטים בינם לבין עצמם מה זה אותו "לשוח", כי על "כאילו מת" אין כל כך מה להרחיב. האחד אומר ש"לשוח" זה הזמן לשבת ולשוחח עם האדם. יש לו הרבה מה לומר ומה לספר. השני אומר: מלשון "שחוח", יענו, הולך ומתקרב אל האדמה.

אם לטור הזה היה טריילר המשך, הייתה מופיעה בו סצינה נוספת. כתבתנו לענייני הגיל השלישי יוצאת לראיין בבית אבות, שדייריו מעלים הצגה. אחת המשתתפות הייתה שחקנית ידועה. היא ממש נולדה בתיאטרון, השתתפה בחוג הבימה לנוער ולימדה משחק. הבן שלה הוא דור שלישי לאהבת הבמה, ויש לו גם כמה יצירות ניו־אייג'יות זבות אהבת אדם.

"הוא סוג של גורו. מוקף במעריצות ומעריצים", לוחשת לי אחת הקשישות, "רק מה, את אמא שלו הוא לא ממש בא לבקר. חכי, תכף היא תספר עליו בגאווה. תשאלי אותה מתי הפעם האחרונה שהיא ראתה אותו מאז שהם תקעו אותה כאן". 

***

נתוני סקר שערכה הקרן לידידות לא מחמיאים לאף אחד: 18% מהקשישים נפגשים או מדברים עם בני משפחה פחות מפעמיים בחודש. 40% מהקשישים דיווחו כי אינם נוהגים להיפגש או לשוחח עם חברים. אבל לא רק קשישים חולים במחלה הממארת הזאת, הבדידות, שאינה רק נחלתם של מי שמוגדרים כעריריים. אני מכירה כמה כאלה שעץ המשפחה שלהם מסועף, אבל הם לבד. בשבועות האחרונים נתקלתי בשלושה מקרים לפחות שבהם כותרות העיתונים ואתרי החדשות בישרו על נשים שנמצאו בביתן ללא רוח חיים.

כאן זה לא טריילר אלא הסרט עצמו, החיים עצמם, או ליתר דיוק, החיים שכבר אינם חיים. על כולן נכתב מה גילן (בין 50 ל־60) וצוין שהיו בודדות. מעבר לזה – כלום. עכשיו הזיכרון המצחיק מהטריילר שלא יצולם לעולם כפי הנראה, הוא לא מצחיק בכלל.

הוא מתיישב עם המציאות שהולכת וסוגרת על הרבה יותר מדי טובות וטובים, בדיוק כמו ב"כל החיים לפניו" של אמיל אז'אר (רומן גארי), כשמומו, הוותיק בילדי המעון של גברת רוזה, ניצולת אושוויץ וזונה לשעבר, מתאר את גילוי הגופה המוסתרת: "התחילו לצרוח: הצילו, איזו זוועה, אבל קודם לא חשבו לצעוק, כי לחיים אין ריח". הזעקה של עלובי החיים ארעית. כשיפנו את מטרד הריח, העולם ישוב לקדמותו.

אבל אנחנו לא פריז הבורגנית של אמיל אז'אר, ובתוך החשיכה הסמיכה הזאת מצאתי נקודות אור: ילדי בית ספר יסודי שאימצו קשישים שהמשפחה שלהם לא בקשר איתם, חבר אהוב בן למעלה מ־80 שלקח על עצמו להתקשר פעם בשבוע לגברת שהוא יודע שהמשפחה לא נוהגת לפקוד אותה, מפגש תושבים ביוזמת המנהל הקהילתי בשכונה שלנו במטרה לחשוב איך למנוע מצבים שבהם אנשים נשכחים מלב כל, ועוד ועוד יוזמות פרטיות, אוהבות ואכפתיות, שמזכירות לנו שבדידות היא אולי לא פוטוגנית ולא נעים לדבר עליה, אבל בשום אופן היא אינה גזירת גורל.

כל אחת וכל אחד יכולים לעשות משהו, בכל גיל. איך אומר אדון חמיל ב"כל החיים לפניו"? "שום דבר אינו שחור לגמרי או לבן לגמרי. הלבן הוא לעתים קרובות שחור שמסתתר, והשחור הוא לפעמים לבן שלא הצליח".