ההצגה שהתנהלה בבית הלבן השבוע הזכירה לי קצת את נשף פורים, אף שנותר קצת יותר מחודש לחג זה. העולם כולו עצר את נשימתו, ואז הוצגה לראווה תוכנית ממשל טראמפ לשלום במזרח התיכון ולסיום הסכסוך בין ישראל לבין הפלסטינים.
ישראל יוצגה באירוע על ידי ראש הממשלה, ובקהל ישבו אנשים שנבחרו בקפידה (רובם המכריע יהודים, לא מעטים מהם חובשי כיפות) כדי להריע לתוכנית ולמי שהגה, יזם והציג אותה. חסרו רק הפלסטינים. כאילו - מה הקשר שלהם לכל העניין. הרי זה אירוע שלנו. שנועד לנו. שמיועד להיטיב עמנו. שנברא, בעיתויו ובדרך שאורגן בה, כדי לסייע לראש ממשלת ישראל להימלט ממצוקותיו האישיות - לפחות לזמן מה - ולחגוג עם חברו הנשיא את האשליה שאפשר לסיים סכסוך היסטורי רווי רגשות, זיכרונות, מצוקות ודם של קורבנות חפים מפשע, בעיקר מהצד שלנו, אבל לא מעטים גם בצד השני - בקרנבל זיקוקין די־נור תקשורתיים ואוסף של ססמאות שחוקות ומהלכים פשטניים.
"דיל המאה" של טראמפ אינו בסיס למו"מ, אינו מתכונת לפיוס היסטורי ואינו מסלול שמוביל למו"מ שיניח את היסודות לחיים של שכנות בין מדינת היהודים לבין המדינה הפלסטינית. ובעיקר: הבסיס שעליו נשענה תפיסת העולם של המנהיגות הישראלית במשך שנים רבות חתרה להיפרדות בינינו ובין הפלסטינים. החיים במסגרת טריטוריאלית אחת הם מתכונת לחיכוך מתמיד, לטרור שאין כמעט דרך למנוע אותו ולמרירות שבתורה מזינה שנאה שדינה להתפשט ולחלחל בקרב רבים.
תוכנית טראמפ לא רק שאיננה מאפשרת היפרדות אלא היא יוצרת בפועל מרקם אורבני שקשה מאוד להפריד בו בין יהודים לפלסטינים. האשליה שהמרקם הזה לא ישתנה בעתיד לא תעמוד במבחן המאמץ הבלתי פוסק של המתנחלים להרחיב את מקומות יישוביהם ולהפוך לבלתי ניתנים להפרדה.
התוכנית היא הישג יחצני תעמולתי ופוליטי מרשים לנתניהו. הוא לא היה יכול לחלום על מתנה יפה יותר, ארוזה באריזה מושכת יותר - מאשר הפסטיבל שארגן לכבודו הנשיא האמריקאי. כבר אמרתי כי נתניהו בעיניי איננו מנהיג החותר להביא לשינוי היסטורי שיעמיד את קיומה של ישראל על יסודות יציבים ומוצקים של הכרה בינלאומית רחבה, אהדה, פיוס פנימי בין תושביה היהודים והלא יהודים וחיים שיש בהם סיכוי לשלום עם אויבינו ההיסטוריים. הוא שחקן. מבריק, מיומן, מנוסה - אבל שחקן. הבית הלבן סיפק לו במה מרכזית, אפילו יותר מבמות ברודוויי, והוא השתמש בה במיומנות מעוררת הערכה.
אין זה מקרה שהפלסטינים לא היו שותפים לאירוע. מהרגע הראשון ממשל טראמפ ראה בהם לא יותר מנספח שולי ליעד המרכזי של מאמציו. המאמץ שעשה הממשל לא נועד ליצור בסיס רציני, אמיתי והגון להידברות בינם לבין ישראל. נקודת המוצא של הצוות האמריקאי הייתה מה משקף את הצרכים של ישראל - כפי שמייצג אותם מגזר שהיה מיעוט בציבור הישראלי, אבל מיעוט שהפך להיות דומיננטי ומכריע בשנים שבהן נתניהו מכהן כראש ממשלה.
תוכנית טראמפ היא תוכנית לסיפוח חד־צדדי של כל היישובים היהודיים בגדה המערבית ושל בקעת הירדן, ואולי היא גם מניחה את היסוד לשחרור מדינת ישראל מחלקים מסוימים מהשטחים שהיום מהווים חלק ממנה אך מאוכלסים באזרחים ערבים.
כדי להבטיח שלא יתנהל מו"מ ממשי בין ישראל לבין הפלסטינים צורפה לתוכנית שורה של דרישות לוויתורים פלסטיניים שהם תנאים מוקדמים, כמו פירוק ארגון הטרור של החמאס וחיסולו, הפסקת התשלומים למשפחות מחבלים, שינוי הכרחי בתוכן ספרי הלימוד שלהם, שיש בהם טקסטים בלתי נסבלים הגובלים באנטישמיות, והעיקר - הכרה פלסטינית במדינת ישראל כמדינה יהודית. כל הדרישות הללו חייבות להיות חלק מהסכם השלום, כאשר ייחתם. אך להניח שאפשר להתנות את קיומו של מו"מ בהכרזות מראש - זה להניח מוקש שיפוצץ כל סיכוי למו"מ בעתיד.
אם יחליט ראש הממשלה לנקוט מהלכים חד־צדדיים כאלה הוא לא רק יחסל סופית את הסיכוי למו"מ אלא יתרום ליצירת חזות ערבית מאוחדת שכוללת מדינות כמו ירדן ומצרים ומדינות סוניות מתונות הכמהות להגיע ליחסים של שלום רשמי עם ישראל. החזית הזאת תהיה לראש חץ במאבק בינלאומי נגד ישראל, שאליו יצטרפו מדינות רבות, ובהן ידידות מובהקות של ישראל - גם באירופה.
אך כל אלה הם רק חלק מהנזקים שעלולה להביא "תוכנית המאה" של טראמפ. המציאות שתיווצר תהפוך את מדינת ישראל למדינה שבה יש שני סוגים של תושבים: אזרחים (בעיקר יהודים), שנהנים מכל הפריווילגיות האפשריות שמעניקה מדינה לנתיניה; ופלסטינים, שחיים בתוך השטחים שהמדינה שולטת בהם, ללא זכויות, ללא חופש תנועה, ללא חופש בחירה, ללא מעמד שמבטיח להם ולילדיהם חיים של ערך וכבוד עצמיים.
אפשר כמובן להשתמש במושגים המוכרים היטב בשיח הבינלאומי כדי להסביר איך תיראה מדינת ישראל וכיצד יתייחסו אליה בקהילה הבינלאומית - אך אני מוותר על השימוש בהם. הם מובנים מאליהם.
אין ספק שתוכנית טראמפ היא מהפכנית. מהפכנית במובן הרע, המציק והמסוכן של המושג. היא עלולה לטשטש את הבנת המציאות הפנימית שאנו חיים בה, את דפוסי ההתנהלות הרצויים ביחסים שבין אזרחי המדינה, ובעיקר את מה שמותר ואסור ביחסים שבין מדינת ישראל למי שחיים בתוכה אך אינם זכאים ליהנות מזכויות יסוד, שהיעדרן עלול לגרור רבים מהם להתנגדות אלימה ואכזרית כלפי עצמם וכלפינו.
מדינת ישראל היהודית, הדמוקרטית, הסובלנית, המפייסת והמכבדת את עצמה ואת זולתה - תחדל להתקיים. היא תהפוך למובלעת כובשת, מנצלת ומשעבדת של אנשים שאינם רוצים להיות חלק ממנה, ובסופו של דבר תחדל להיות גם מדינה דמוקרטית כלפי אזרחיה שלה. כי כשמתחילים לגלוש במדרון של אפליה ודיכוי - קשה מאוד להגדיר את גבולות הגלישה, וסופה בהרס עצמי.
ביום שלישי השבוע התקיימה חגיגה גדולה בוושינגטון. טראמפ זכה לכמה רגעים של חסד בתוך האנדרלמוסיה האישית והציבורית שבה הוא נתון בימים אלה, ואני מאחל לו מכל הלב שייחלץ ממנה. גם נתניהו גרף מחיאות כפיים וקריאות צהלה מקהל אוהדים שנבחר בקפידה. אלא שדינה של המסיבה הזו להסתיים בבכי גדול. אני חושש שהבכי הזה יהיה שלנו.