אתה הנשיא הידידותי ביותר לישראל אי־פעם, קבע ראש הממשלה בנימין נתניהו בעומדו לצד הנשיא דונלד טראמפ. נדמה לי שטראמפ הנהן, אבל אולי זו הייתה סתם עווית. כך או אחרת זו קביעה מעניינת, משום שהיא מחייבת לערוך כמה השוואות לא לגמרי פשוטות. ראשית - ידידות מהי. האם ידיד הוא מי שמאפשר לישראל לעשות כרצונה או מי שבוחר במה שנראה לו כאינטרס הנכון לה. ברביעי בבוקר, בתוכנית קלמן־ליברמן (כאן ב'), כפר ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט במשוואת הידידות של נתניהו. בעיניו, אמר, קודמיו של טראמפ - ברק אובמה וג'ורג' בוש - היו לא פחות ידידותיים. 

במקרה של בוש, הציבור הישראלי בוודאי מסכים עם אולמרט. אולי לא מסכים שהוא ידידותי כמו טראמפ, אבל מסכים שהיה ידידותי מאוד. בסקר שבחן את הפופולריות של נשיאים אמריקאים בעיני הבוחרים הישראלים, התברר שבוש ניצב שני רק לביל קלינטון כמי שהישראלים רואים כנשיא "הכי טוב לישראל" ב־30 השנים האחרונות. אלא שהסקר הזה נערך ערב הבחירות האחרונות, כלומר לא נכלל בו הנשיא שנתניהו הכתירו כידידותי ביותר. האומנם טראמפ ידידותי יותר? אם ראש הממשלה קובע, תלוי איזה ראש ממשלה (נתניהו או אולמרט). אם הציבור קובע, הנה אפשרות אחת להשוואה:

בעשורים האחרונים מקובל לשאול בסקרים על כל נשיא אם הוא תומך יותר בישראל, תומך יותר בפלסטינים או שהוא ניטרלי. לא בטוח שזו שאלה טובה. כאשר האמריקאים נשאלים לדעתם, הם בדרך כלל בקושי יודעים על מי ועל מה מדובר (ובכל זאת יש להם דעה). כאשר הישראלים נשאלים לדעתם, הם יודעים קצת יותר, ועדיין עשויים להתלבט. האם נשיא חייב לתמוך יותר באחד משני הצדדים? ייתכן שחלק מהישראלים מעדיפים נשיא ניטרלי. ובכל זאת, אפשר להעריך שברוב המקרים תמיכה בישראל משמעה ציון לשבח לנשיא - ותמיכה בפלסטינים (או ניטרליות) מזכה בציון לגנאי או חצי גנאי. 

מה מצבו של טראמפ כאשר נשאלת השאלה הזאת? על הגרף הצבנו כמה מהסקרים שבחנו את עמדת היהודים בישראל ביחס לברק אובמה, ואחר כך סקר שבחן את אותה שאלה ביחס לטראמפ. הפער ניכר וברור: יהודי ישראל נותנים לטראמפ ציון הרבה יותר גבוה על אהדה מכפי שנתנו לאובמה. רק מיעוט קטן מהם חושב שאובמה אוהד את ישראל יותר, אך רובם הגדול סבור שטראמפ אוהד את ישראל יותר - ואלה נתונים שנאספו לפני פרסום "תוכנית המאה", שמן הסתם תעצים את העמדה הרואה בטראמפ אוהד גדול. 

ואגב, לא שכולם ידעו מראש שכך יהיה המצב. ערב בחירות 2016 בארה"ב העדיפו רוב אזרחי ישראל (יהודים וערבים) שהילרי קלינטון תיבחר לנשיאה, ולא טראמפ. 40% מקרב היהודים חשבו שקלינטון תהיה טובה יותר מבחינת האינטרסים של ישראל, לעומת 30% שחשבו כך על טראמפ; 27% מהערבים חשבו שקלינטון תהיה טובה יותר לאינטרסים של ישראל, לעומת 12% שחשבו כך על טראמפ. וכמובן, להעדפה הזאת היה ניחוח מפלגתי מובהק. בוחרי העבודה ומרצ העדיפו את קלינטון בשיעור גבוה מאוד (מעל 60%), בוחרי הליכוד התלבטו (שליש לטראמפ, רבע לקלינטון, השאר לא ידעו), ורק בוחרי ישראל ביתנו היו נחרצים: מעל מחציתם ראו בטראמפ נשיא טוב יותר לאינטרסים של ישראל. אולי בגלל הטענות המוקדמות על קשריו עם רוסיה, אולי בגלל עניינים אחרים. 

המכונית המרוסקת 

כמו רבים מקודמיו, טראמפ נדרש להרבה עניינים אחרים בטרם התפנה להגיש הצעה לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני. נכון שהוא הבטיח מוקדם שישקוד עליה, נכון שצוותו הקדיש שלוש שנים למשימה - אבל בסופו של דבר טראמפ הציג את חזונו כאשר נותרה לסיום הכהונה שלו שנה בלבד. בנובמבר ייערכו הבחירות לנשיאות, ואם טראמפ לא ינצח בהן, בסוף ינואר 2021 הוא יפנה את כיסאו למחליף או מחליפה. ממילא, כפי שכתב שלשום ראש מכון וושינגטון למזרח התיכון הד"ר רוב סטלוף, "בבסיס התוכנית הזאת עומדת ההנחה שטראמפ ימשיך לכהונה שנייה. אם זה יקרה, הדינמיקה הפוליטית עשויה לאלץ כמה ערבים ופלסטינים לחשוב מחדש. אם זה לא יקרה, ספק אם התוכנית תשרוד כמדיניות אמריקאית".

זו לא תהיה הפעם הראשונה שתוכנית נשיאותית לשלום אינה שורדת בחילופי ממשל. לעתים זה קורה בשל אירועים כלשהם, לעתים משום שלנשיא לא נשאר זמן. קלינטון הצטרף לאהוד ברק ויאסר ערפאת בקמפ דיוויד פחות מחצי שנה לפני סוף כהונתו השנייה. סגנו, אל גור, הפסיד בבחירות לג'ורג' בוש - ותוכנית קלינטון נכנסה למגירה. ב־9 בפברואר 2001 הודיע הממשל כי ההצעות של קלינטון מהפסגה הכושלת "אינן נחשבות עוד כהצעות אמריקאיות". אחר כך באו 11 בספטמבר, אפגניסטן, עיראק, נאום בוש וזניחת ערפאת. תהליך השלום הוחזר למרכז הזירה מאוחר מאוד, יש שיאמרו מאוחר מדי, בכהונתו של בוש.

כעבור שבע שנים כינס בוש את ועידת אנאפוליס, שנה וחודשיים לפני הבחירות. בשיחה הסביר לי שהוועידה והמהלכים שבאו אחריה נועדו, בין השאר, למנוע מיורשו את החוויה שעבר הוא עצמו. בוש קיבל מקלינטון מכונית מרוסקת, לא מתפקדת, מרחץ דמים על הכביש. הוא קיווה להשאיר אחריו תהליך שלום שחזר למסלול, גם אם אטי. לכן הוא לא כיוון להסדר קבע במכה אחת, לא חתר לסיום הסכסוך מיד.

במאמר שכתבתי באותה עת מוושינגטון פירטתי את הקושי להתגבר על הפיתוי לסיים את הסכסוך באבחה אחת. "גם לקונדוליזה רייס, הפורשת עם בוש, גם למחמוד עבאס, שאולי יפרוש במועד דומה, גם לאהוד אולמרט, שקלף המו"מ הוא הקלף הפוליטי היחיד שבידו - בלי הישג גדול אין כותרת, אין מורשת, אין קלף. יש רק המכונית ההיא, שנוסעת לאט, עוצרת, מחליפה נהג וממשיכה לנסוע. תהליך אטי מדי לכתבים עצבניים הכמהים להתפתחות עוד לפני הדדליין".

בוש החליט לנסוע לאט, אלא שאחריו התחלפו הנהגים והתחלף סדר העדיפויות. בישראל ירד אולמרט ועלה נתניהו. בארה"ב ירד בוש ובא אובמה. מצמד מנהיגים שהיו ביניהם אמון ואפילו אהדה, עברו המדינות לצמד מנהיגים שהייתה ביניהם חשדנות ואפילו איבה. וכמובן, הפלסטינים נשארו פלסטינים. כלומר גם אצלם לא יכול הנשיא למצוא נחמה גדולה. אובמה העביר שמונה שנים בלי הישג. 

אלא שלפתע התברר שלנתניהו נגמר הזמן. וגם לטראמפ כמעט נגמר. הוא לא נשיא שנוסע לאט.