לחיי העם הזה
בין שתי ערים: מוושינגטון המריא מטוסו של ראש הממשלה למוסקבה, כדי להביא צעירה שטעתה ונתפסה עם חשיש במהלך טיסה בינלאומית בחזרה ארצה. בברלין נחת נשיא המדינה כשהוא מביא איתו, יד ביד, זוג הורים שכולים שאיבדו את בנם במלחמה לביקור ממלכתי, כדי לספר לאומות העולם על סבלם ולהמחיש את העובדה שישראל לא משאירה את בניה הנופלים מאחור, גם לאחר מותם.
נסו להיכנס לנעליהם של שמחה ולאה גולדין השבוע. הצמד האצילי והנשכח הזה, שנתפס על ידי לא מעטים בינינו כשני "מחריבי מסיבות" עקשנים, מכתתים את רגליהם סביב העולם כדי להשיב את סגן הדר גולדין ז"ל, בנם, לקבר ישראל. הם מביטים בפסטיבל המטורלל סביב נעמה יששכר ובסיבוב הניצחון המופרך של הנתניהו'ז על גבה, ולא מאמינים. בעודם ממשיכים להשקיע את שארית מאודם בניסיון להסביר, לשכנע ולעשות נפשות למשימת החזרת בנם, נמשכת ה"הסדרה" מול עזה להתקדם באין מפריע.
אפילו צרורות מוגברים של בלוני נפץ לא מצליחים לעכב את המיליונים שנדחפים לעזה, המלט שנפתלי בנט אישר להכניס לשם ותהום השכחה שאליה נתחבו, על הדרך, גם תושבי עוטף עזה.
הגולדינים העבירו לנשיא ריבלין מכתב שכתב הדר ז"ל במהלך ביקור באושוויץ. "אני הולך לרדת עכשיו מהקרון", כתב הדר במחנה ההשמדה, "כמו הרבה יהודים כמוני. הם, צעדו בדרכם האחרונה. אני, צועד מפה בדרך שהורו לי, לצמוח מהעפר". הנשיא, יהודי רגשן מלכתחילה, התרגש עד דמעות. הוא שילב את הקטע הזה מהמכתב בנאום שנשא מול הפרלמנט הגרמני והזמין את הגולדינים ואת בני משפחת שאול להצטרף למסע לגרמניה.
לשכת הנשיא דאגה שהגולדינים ייפגשו עם כל הגורמים הרלוונטיים: שרת ההגנה, שר החוץ, נציבי זכויות האדם. הנשיא הזמין את הוריו של הדר לדבר באירוע שהתקיים עם ראשי קהילות יהודיות מכל העולם. אבל נסו למצוא את הסיפור הזה בתקשורת שלנו. היא הייתה מהופנטת למקום אחר לגמרי.
מתברר שהשבוע שחזרנו פעמיים את כ"ט בנובמבר: שני פסטיבלים בשתי בירות של שתי מעצמות שינו את פני ההיסטוריה, איפסו את שעוני הזמן וגימדו את ההצבעה ההיא על החלטת החלוקה באו"ם, ואפילו את ההכרזה האמיצה של דוד בן־גוריון על הקמת המדינה. פסטיבל הסיפוח בוושינגטון היה, לדבריו של ראש הממשלה, שווה ערך לכ"ט בנובמבר. בהמשך התברר שהוא היה רק פרומו לפסטיבל האמיתי במוסקבה, שם שוחררה מהכלא נעמה יששכר וחזרה עטורת תהילה ב"מטוס ראש הממשלה" ארצה, בעוד ידה מולחמת לידה של הגברת. אם זה לא היה על חשבוננו, גם אנחנו היינו צוחקים.
אין בביקורת הזו טענה כלשהי לנעמה עצמה או למשפחתה (אם כי עדיף היה שיגידו אמת בעניין הקשר המשפחתי עם נהגו של ראש הממשלה). אין בעולם אמא שלא תעקור הרים כדי לשחרר את בתה מהכלא הרוסי. נעמה עצמה עושה רושם של צעירה מקסימה. הבעיה היא המופרעות הנפשית של מדינה שלמה, שאותה מנצל באומנות עילאית מנהיג אותה מדינה, שמשעבד את משאבי הציבור כדי להטיס ממוסקבה לתל אביב עלמת חן שהבריחה חשיש במזוודתה משל הייתה הכלאה בין חנה סנש, נתן שרנסקי ושרה גיבורת ניל"י.
הכל משודר בשידור חי בכל הערוצים, דמעות חונקות את גרוננו הלאומי ונפש יהודי הומייה בגאווה על שזכינו לחיות בעידן שבו אל־על מקפיצה צוותים נוספים כדי לאפשר ל"מטוס ראש הממשלה" לעבור במוסקבה בדרכו לתל אביב. לחיי העם הזה, שיצא מדעתו.
מהיסטוריה להיסטריה
אנחנו עם מוגזם, וזכינו בראש הממשלה המושלם לצורך זה. פעם אחר פעם הוא לא מצליח לכבוש את יצרו, או את בני ביתו, ומבצע "דבר מה נוסף" שהופך גם הישגים לגרוטסקות. כך למשל, בפוטו־אופ שלו עם מייק פנס בסיום "פורום השואה". בשביל מה היה צריך לדחוק בפנס שיודיע שנתניהו הוא זה שביקש מהאמריקאים להזמין גם את בני גנץ לטקס בבית הלבן? אגב, זה לא מדויק. האמריקאים הציעו, נתניהו הסכים.
כך או אחרת, האמירה המטופשת הזו העירה את סביבת גנץ ואת הקוקפיט של כחול לבן. הפייק־ניצחון הזעיר הזה של נתניהו עורר את החשש שהוא מוביל את גנץ למלכודת. אז בסוף, מה יצא לנתניהו מכל זה? גנץ התעקש לפגוש את הנשיא לבדו, וקיבל את מבוקשו. לראשונה אי־פעם הבית הלבן מזמין ראש אופוזיציה ישראלי לפגישה עם הנשיא לפני בחירות. והפרחים לביבי (אבל שרה תיקח אותם הביתה).
בסיפור נעמה יששכר, אותו דבר: בניגוד למה שחשבתי בתחילת השבוע, המאמץ לשחררה היה מתוכנן, מאורגן וחכם. בסופו של דבר, הנכסים שפוטין קיבל תמורתה לא היו מוגזמים. היו עבודת מטה, ישיבות מסודרות, תהליך. הקרדיט לכל זה שייך למל"ל ולשר זאב אלקין, שהיה המתכלל של האירוע כולו ומי שניבא בדייקנות לאורך כל החודשים האחרונים מה יעשו הרוסים ומתי. אלקין לא נכח במעמד שחרורה של נעמה. כשמחלקים קרדיטים ופרחים (לשרה), יש רק שני נוכחים - והם בני הזוג המלכותי.
וכמו תמיד, יגיע הפיתול הנוסף, המיותר, שהופך את כל העניין לפיליטון שלידו אפילו אפרים קישון מחוויר מבושה: שידורים חיים ממוסקבה כאילו אנו בעיצומו של מבצע ברברוסה. חיבוקים מאולצים בין אסירת ציון ואמה למנהיג הדגול ורעייתו. צוותי צילום בקרמלין, מחוץ לקרמלין, בשדה התעופה במוסקבה וכמובן על המסלול בנתב"ג. טוב שלא ארגנו ילדי בתי ספר עם דגלונים ופרחים (שיוענקו לשרה) כל הדרך מנתב"ג לרחובות.
ההגזמה הזו תהפוך את נעמה יששכר למטרה ללעג ברשתות, אבל היי, ביבי ראה בסקרים שהציבור רוצה את נעמה! כמו שהוא ראה בסקרים שמאות האלפים ממחאת הקיץ רוצים את גלעד שליט. טוב, לפחות הפעם זה לא עלה לנו במאות רוצחים.
הגענו לסיפוח: גם כאן ניסה נתניהו לצלוח גשר אחד רחוק מדי, ונפל על האף. נאומו של הנשיא דונלד טראמפ בוושינגטון יכול להתפרש כניצחון אישי של נתניהו. יחסיו עם הנשיא ידועים. זה לא שעם ראש ממשלה אחר טראמפ היה הופך לחובב פלסטינים, אבל זה כן נתניהו ואנשיו (בעיקר רון דרמר) שיודעים לתמרן את הנשיא ולחלץ ממנו דברים שלא בטוח שהוא עצמו מבין את מהותם.
הבעיה הייתה, כמו תמיד, בריקוד הניצחון. במקום להצטנע, להודות לנשיא, להיכנס למטוס ולחזור הביתה, יצאו אנשי נתניהו בדבקה סוערת. יונתן אוריך הגדיל לעשות והכריז בציוץ היסטורי שנתניהו מביא ביום ראשון לממשלה את סיפוח כל היישובים ביהודה ושומרון ובקעת הירדן. נתניהו החרה החזיק אחריו.
כעבור חצי יממה הפכה ההיסטוריה להיסטריה. מחול החרבות העיר את שאר העולם, והאמריקאים עשו פניית פרסה בחריקת בלמים. סימני הצמיגים מרוחים עד עכשיו על פרצופיהם של אנשי הפמליה. תארו לעצמכם שהם היו פשוט מודים לנשיא וחוזרים הביתה בשקט. זה היה מאפשר לנתניהו להביא ביום ראשון לממשלה הצעת סיפוח ולאשר אותה, בלי להעיר דובים. הוא היה מציב את הממשל בפני עובדה ומנצל את האהדה של טראמפ והלפיתה של דרמר על סביבת הבית הלבן כדי להיחלץ מזה בשלום. אבל לא. ביבי לא ידלג על אף קופון, לא יפסח על שום קרדיט, לא יוותר על שום סיבוב ניצחון, עד שיצליח להפוך אותו למפלה.
מה קרה בעצם? בוושינגטון מתנהל קרב עז בין שני מחנות. בצד אחד, המחנה של ביבי. האסטרטג הוא השגריר דרמר, הבולדוזר הוא השגריר האמריקאי בירושלים דיוויד פרידמן. הם משתמשים בכל האמצעים הקיימים, כולל שתדלנים אוונגלים, פעילי חב"ד, בעלי הון וכל מי שיודע להפעיל לחץ בוושינגטון.
המחנה השני הוא מחנה פרגמטי יותר, מאוזן וקשוב גם לעובדה שיש בעולם אינטרסים חוץ מהמטרה הנעלה של הצלת נתניהו. בראש המחנה הזה עומד חתנו של טראמפ ג'ארד קושנר. חבר בו גם השליח הקודם של טראמפ לאזור ג'ייסון גרינבלט. החברים האלה מחוברים לעולם הערבי והשקיעו הרבה אנרגיה כדי שמדינות ערב, הליגה הערבית והקהילה הבינלאומית יקבלו את תוכנית טראמפ קבלת פנים סבירה יחסית. פתאום הם חוטפים בין העיניים את ריקודי ה"סיפוח עכשיו" של מחנה ביבי, ונאלצים להגיב. צהלתם של נתניהו וגרוריו המגוחכים המיטה אסון על הרעיון עצמו.
המרוץ לסיפוח
ערב ההכרזה של טראמפ היה קשה במיוחד עבור כחול לבן. בני גנץ והקוקפיט היו בסוד התוכנית של טראמפ לפחות שישה שבועות. אמיר אשל, מפקד חיל האוויר לשעבר, היה השליח המיוחד והחשאי לבית הלבן, וגנץ היה בתמונה. אף אחד לא דיבר על סיפוח. גם בשיחה של גנץ עם טראמפ לא עלה נושא הסיפוח־עכשיו. ההצהרה של השגריר פרידמן מיד לאחר נאום טראמפ, שלפיה "ישראל יכולה לספח מיד את כל השטחים שעולים בדעתה" - הכתה את הקוקפיט בהלם.
הימים שעברו מאז לא היו פשוטים עבור מפלגת הגנרלים. "דיל המאה" ודיבורי הסיפוח אכפו על המפלגה, המשתרעת מירכתי יעל גרמן לפאתי צבי האוזר, לנסות להגדיר את עצמה בדרך מעורפלת קצת פחות. לזכותו של הקוקפיט ייאמר שחילוקי הדעות (וגם הצעקות) שהיו בו לא דלפו. משטרת ישראל מבקשת בינתיים את עזרת הציבור באיתורם של הנעדרים הנדל והאוזר.
גנץ הודיע לטראמפ שהוא תומך בתוכנית. אבל מה עושים עם הסיפוח? בינתיים, הסתפקו הגנצים בהטרלה סמלית, ויו"ר כחול לבן הודיע בנאומו בוועידת המכון למחקרי ביטחון לאומי שיביא לאישור הכנסת את תוכנית טראמפ. לאישור הכנסת? בשביל מה זה טוב? אה, בשביל כלום. זו הטרלה קלאסית שתחשוף את המחלוקות הקשות בימין ותאלץ את הליכודניקים לסתום את האף ולהצביע בעד הקמת מדינה פלסטינית. ספוילר: גנץ יביא את תוכנית טראמפ לכנסת דקה אחרי שביבי יספח את הבקעה.
בשבועות שנותרו עד הבחירות ישקיע נתניהו מאמץ אדירים בנושא הסיפוח. הוא ישים כל מה שיש לו על משימה אחת: להצליח לספח משהו לפני הבחירות. הבקעה, היישובים, חלק מהיישובים, יישוב אחד, שכונה, עציץ, משהו. זה אמיתי. נתניהו יודע שה"דבר־מה הנוסף" שהוא זקוק לו כדי לחזור למשחק המנדטים ולפרוץ את המבוי הסתום הוא סיפוח דה־פקטו. הוא הגיע למצב שאף אחד כבר לא מאמין להבטחותיו.
רק סיפוח אמיתי יספח לכיוונו כמה מנדטים. על איזו סחורה מדובר? על 300 אלף הליכודניקים שנשארו בבית (או הצביעו למישהו אחר) בפעם הקודמת ועל 2־3 מנדטים של ימין "רך" וליכודניקים של פעם (בני בגין, מיקי איתן, לימור לבנת וכו') שנמצאים בין הליכוד לכחול לבן. בבחירות ספטמבר רובם הצביעו גנץ. מהלך סיפוח אמיתי יכול לסחוף חלק מהסחורה הזו בחזרה לכיוון הפתק מחל. חסינות כבר לא תצא מזה לנתניהו. חנינה, אולי. אם יקרה הנס והוא ינצח בבחירות.
נתניהו יפעיל על הבית הלבן לחץ אדיר בזמן שנותר. אם יהיה צורך, הוא יתחנן. הבו לי סיפוח קטן, סמלי, קטנצ'יק. עץ אחד בגוש עציון. לבנה בודדה באיתמר. וישנה גם אפשרות תיאורטית, שאינה סבירה בעליל, שהוא ישים נפשנו בכפו וילך על סיפוח גם ללא אישור אמריקאי. על הראש של קושנר וטראמפ. הרי כבר אין לו מה להפסיד. הוא יודע שבלי סיפוח ממשי בשטח, הוא יישאר זה שמחלק פאסים נהדרים במרכז המגרש ושולט בשדה, אבל מחמיץ מול השער.
מולו פועלים וקטורים לא פחות עוצמתיים. מדינות ערב המתונות, המלך עבדאללה, הקהילה הבינלאומית. קושנר עבד קשה על קבלת הפנים הסבירה לתוכנית טראמפ. גרינבלט הודיע בראיון ש"בלי הצד הערבי אין תוכנית". סיפוח ישראלי עכשיו משמיד תוך חלקיק שנייה את "הצד הערבי" ומשאיר מ"דיל המאה" עיי חורבות. אם זה יקרה, תהפוך התוכנית שעליה עמלו האמריקאים קרוב לשלוש שנים למבצע מפוקפק להצלת נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. אף אחד בוושינגטון לא רוצה לראות את זה קורה. ולכן המאמץ הממושך של נתניהו, לאורך שנתיים, להוציא לאור תוכנית שלום פרו־ישראלית חסרת תקדים - מתנפץ בסוף על הדחף שאינו בר־כיבוש לרוץ לספר לחבר'ה.
בינתיים הזמן לא פועל לטובת נתניהו. בשבת צפויה להתכנס הליגה הערבית. הלחץ הבינלאומי על וושינגטון למנוע צעדים בלתי הפיכים של נתניהו יגבר. הסקרים שפורסמו אחרי נאום טראמפ לא שינו שום דבר מהותי בתמונת הגושים. הוא איבד את הסיכוי לחסינות והפך רשמית לנאשם בעבירות פליליות חמורות. הוא יצטרך להטוט עוצמתי במיוחד כדי לבלום את כל זה. העלאת הפלשמורה או טיסה לאוגנדה לא ינפקו את זה. אלה הם השבועות הגורליים ביותר בחייו של בנימין נתניהו, והוא יודע את זה.
תוכנית רבין
בואו נדלג רגע לימים האחרונים לפני פיזור הכנסת שהוביל אותנו לבחירות מועד ג'. אביגדור ליברמן (ולא רק הוא) הפעיל לחץ אדיר על שני הקטבים (ליכוד וכחול לבן) להקים ממשלת אחדות ב"מתווה הנשיא". בשלב מסוים, לקראת הדדליין, הצהיר גנץ ששאל את נתניהו אם יסכים לוותר על החסינות אבל נתניהו סירב. זו הייתה האמתלה הרשמית להחלטתו של גנץ לא להסכים למתווה הנבצרות של ריבלין.
סביב נתניהו היו אז לא מעט אנשים שהמליצו לו להודיע בקול רם שהוא מוותר על החסינות. הרי לא היה סיכוי אמיתי לקבל חסינות, אז למה לא לוותר מראש? נתניהו התלבט. הוא ידע שההצעה הגיונית. "תוותר על החסינות, כחול לבן ייאלצו להיכנס לממשלה", אמרו לו כמה משריו הבכירים. אבל נתניהו לא מקבל הוראות מהשרים שלו. הוא נתון למרות אחרת לחלוטין. בבלפור, אצלו בבית, לא התלבטו. לא יקום לא יהיה, יצאה בת הקול. נתניהו דבק בחסינות.
כחול לבן הודיעה שאין ממשלה. ישראל נגררה לבחירות שלישיות. השבוע, אט אט וכמעט באין רואה, משך נתניהו את בקשת החסינות שלו מהכנסת. יכול להיות שאם היה עושה את זה בעיתוי הנכון, הייתה עכשיו ממשלת אחדות בישראל ואפשר היה לקדם את תוכנית טראמפ באמת, ולא רק בציוצים בטוויטר.
התוכנית עצמה לא תביא שלום. בואו נקווה שלא תביא מלחמה. היא פרו־ישראלית, שזה מצוין, אבל אין לה שום סיכוי בשטח. הסוד לעסקה מוצלחת הוא ששני הצדדים ירגישו שהרוויחו משהו. "דיל המאה" הוא עסקה חד־צדדית, המעניקה לישראל עליונות אבסולוטית ומייצרת מדינת רסיסים פלסטינית נכה ונצורה, ולכן הוא ייגנז במגירות ההיסטוריה הנשכחות עם סיום כהונתו של דונלד טראמפ (בינואר הקרוב או בעוד ארבע שנים).
לתוכנית טראמפ יש שתי תשומות היסטוריות, אחת לכל מחנה: השמאל יכול לחגוג את העובדה שהימין מאמץ בצהלולים את פתרון שתי המדינות והקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. אכן, חזון אחרית הימים. הימין יוכל לחגוג כשנתח כלשהו מהשטחים יסופח. החלת ריבונות ישראלית היא אירוע היסטורי מובהק שמשנה מציאות וקובע עובדות. אם זה יקרה, תהיה זו מורשתו המדינית של נתניהו (לצד מורשתו הפלילית המפורטת בתיקי האלפים).
בואו נצלול לשתי התשומות הללו. נתחיל בשמאל: מתווה הנשיא טראמפ הוא צילם מדויק, אחד לאחד, של תוכנית יצחק רבין. יש בו גם העתקה מדויקת של רעיון חילופי השטחים של תוכנית השלום של אביגדור ליברמן, אבל רבין הוא הסיפור. כן, ההוא שנרצח בגלל שתכנן למכור את ארץ ישראל לערבים.
המפה, העקרונות, השלבים, הרעיונות, כל מי שמכיר את מה שרצה רבין להשיג ("מדינה מינוס" לפלסטינים) יודע את זה. חלפו 17 שנה של דם, אש ותימרות עשן, אינתיפאדות ותוכניות שלום, מו"מים ובומים, כדי שנגיע בדיוק לאותה בלטה. נותרה רק שאלה פעוטה אחת: אם הימין הגיע בסוף לאותה נקודה בדיוק, למה היה צריך לרצוח את רבין? למה היה צריך להסית נגדו? ולהוציא נגדו פולסא דנורא ודין רודף? ולהתייצב במשמרות נאצה מחרידות כל יום שישי ליד ביתו? ולעמוד על המרפסת ההיא בכיכר ציון ולרקוד על הדם בכל אתר פיגוע ולהגיד ש"ראש הממשלה מעדיף את רווחתם של תושבי עזה על ביטחונם של אזרחי ישראל"? (ב. נתניהו).
נלך ימינה, לסיפוח. על סיפוח היישובים ביהודה ושומרון אפשר להתווכח. אני, למשל, חושב שסיפוח גוש עציון, מעלה אדומים וגושי ההתיישבות (במתכונת המצומצמת) הוא מהלך חיובי חשוב. סיפוח היישובים המבודדים הוא מהלך מוטעה, הרסני, שיגביר את החיכוך, יקטין את הסיכוי להסדר כלשהו וינציח את העובדה ששני העמים חופרים זה בוורידיו של זה.
הביטחון של נתניהו
אבל הסיפור הגדול הוא סיפוח בקעת הירדן. כאן מדובר בהפקרות של ממש מצדו של ראש הממשלה. נתניהו יודע יותר טוב מכל אחד אחר את הסיכון העצום שגלום בסיפוח כזה, שאינו מתואם עם ירדן. נתניהו יודע הרבה יותר טוב מכל האחרים שהעומק האסטרטגי האמיתי של ישראל הוא לא בבקעה, הוא בירדן. הוא גם מבין את החיוניות של השלום עם ירדן למלחמה נגד איראן. הוא יודע שאלה האינטרסים הביטחוניים הכי רגישים, קדושים וקריטיים שיש לישראל. מכיוון שצה"ל על הירדן ואין על כך מחלוקת, מכיוון שאין על הפרק שום פינוי בבקעה, אין שום דחיפות בסיפוח הבקעה עכשיו.
כן, מי שאומר שהירדנים מעדיפים את צה"ל על הירדן מאשר את הפלסטינים, צודק. הבעיה היא שהמלך מתנדנד. 80% מאזרחיו הם פלסטינים. המחאה הפנימית גוברת, המשטר במצור, דחיפה לא מחושבת אחת וזה קורס. את מקומו של בית המלוכה ההאשמי בירדן יתפוס חמאס. בעקבותיו יגיעו האיראנים. סיפוח יכול להחיש את כל זה.
נתניהו לא קיים דיונים מסודרים עם מערכת הביטחון על הסיפוח הזה. אתמול פרסם עמוס הראל ב"הארץ" את הסתייגויותיהם של ראשי מערכת הביטחון מסיפוח הבקעה. ב"מעריב" פורסם לפני הבחירות הקודמות איך הופתעו הרמטכ"ל, ראש השב"כ וראש המוסד מכוונתו של נתניהו להודיע על סיפוח הבקעה. הם שמעו את זה ממנו כמה דקות לפני ההכרזה עצמה, והתפלצו. זו הייתה שיחה קשה שבה עלו הטונים, אבל נתניהו לא הפיק ממנה לקחים.
כוונתו לספח את הבקעה באופן חד־צדדי פורסמה בשלב הכי קריטי של הדיונים שלנו מול ירדן על עתידן של המובלעות בנהריים וצופר. היחסים עם ירדן מעולם לא נקלעו לשפל כזה. הכל תוצרת בנימין נתניהו ומסע ההישרדות האישי שלו.
נדמה לי שזו הפעם הראשונה שבה נסע ראש ממשלה לטקס בינלאומי על תוכנית שלום מדינית היסטורית מבלי שהתכונן לכך עם ראשי זרועות הביטחון שלו. הוא השתתף בטקס מבלי שכינס קבינט ומבלי שראשי מערכת הביטחון יודעים מה הולך לקרות, שולטים בפרטים או מתכוננים לסיפוח. אולי כי הפעם לא מדובר על ביטחון המדינה וחירות ישראל, אלא על ביטחון נתניהו וחירותו האישית.
כמה מילים על שלדון אדלסון. אתמול פרסם רביב דרוקר חלקים נוספים ומטלטלים מעדותו של אדלסון במשטרה, בהקשר לתיק 2000. חומר חובה למיטיבי לכת, ולא רק. אדלסון, יהודי חד לשון שלא עושה חשבון (זה קל כשיש 22 מיליארד דולר), מסביר בדרכו את הבוז שהוא חש לבני הזוג נתניהו, וטוען אפילו שסיפור הצוללות מדיף שחיתות מכיוון "בן דודו" של נתניהו. הוא מספר על האובססיה המטורללת של בני הזוג לתקשורת, לתמונות, לשליטה במדיומים תקשורתיים. הוא מספר איך הזדעזע כשגילה שנתניהו גרר מדינה שלמה לבחירות בגלל "העיתון המטופש", ועוד כהנה וכהנה. על הדרך, הוא מסביר את דעתו המלומדת על "הגברת", אבל לא אלאה אתכם בפרטים, אתם מכירים את זה כבר שני עשורים.
עכשיו, מה שנותר זה להמתין לציוץ תגובה נזעם של יורש העצר מבלפור נגד הג'ינג'י מלאס וגאס, ששפך בעשור האחרון יותר ממיליארד שקל כדי שלמשפחה המלכותית יהיה עיתון פרטי. המתנה נעימה.