גל האופוריה ששטף את אמצעי התקשורת בישראל בעקבות פרסום תוכנית השלום, עסקת המאה, מתפוגג. התומכים נרגעו ומגלים פרטים שהם לא אוהבים. בקרב השוללים יש מי שמחפשים בכל זאת נקודות אור בתוכנית. המשותף לשני הצדדים הוא התעלמות ממשמעות שלילית ומזיקה שנחשפה במלוא חומרתה במעמד פרסומה של התוכנית, התעלמות מוצהרת ומופגנת מקיומה ומנוכחותה של המפלגה הדמוקרטית בזירה הפוליטית בארצות הברית. האירוע יכול היה באמת להיות היסטורי אם המארגנים היו דואגים לכך שיהיה בו ייצוג אמיתי של הקשת הפוליטית האמריקאית ונוכחות של בכירים יהודים המייצגים נאמנה את אופיה של הקהילה היהודית.
אבל נראה שזו דרישה חריגה מדי וחשיבה קיצונית מדי עבור המארגנים. התוצאה הייתה שמעמד פרסום יוזמת שלום מקיפה ושאפתנית של הבית הלבן היה וייזכר כמפגן פוליטי רפובליקני בלעדי, כמסדר מאורגן של הימין. מחווה פשוטה והגיונית כמו הזמנתו לאירוע של הסנאטור צ’אק שומר, מנהיג המפלגה הדמוקרטית, יהודי, אוהב ישראל, פוליטיקאי מוערך, כנראה לא עלתה בכלל על דעתם של המארגנים. נכון, הדמוקרטים שקועים במאמצים להדיח את הנשיא טראמפ. אבל דווקא בגלל זה חשוב וראוי היה שמנהיג דמוקרטי, דמות מרכזית בזירה האמריקאית הפנימית, יהיה נוכח במעמד כזה בבית הלבן. נוכחותו של שומר הייתה מצדיקה ומחזקת את ההגדרה “מעמד היסטורי”, כלשון המארגנים.
מה שהיה מעצים את חשיבות וחיוניות “עסקת המאה” שמבקשת להבטיח את ביטחונה של ישראל, יכול היה להיות צעד פשוט של הזמנתם למעמד בבית הלבן של רבנים בכירים, ראשי שלושת הזרמים הדתיים ביהדות אמריקה, המייצגים את הקהילה ומקיימים קשרים אישיים ישירים עם יהודים יותר מכל ארגון. נוכחותם במעמד בבית הלבן הייתה מתפרשת כסימן לתמיכת הקהילה הגדולה בתוכנית השלום. המארגנים מצטיירים כמי שדאגו לכך שהחלק הדתי, רוחני ומוסרי של הקהילה היהודית הגדולה לא יהיה חלילה מיוצג באירוע של פרסום תוכנית שלום.
ההתעלמות מהדמוקרטים הפכה זה כבר להתנהלות קבועה ושיטתית של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושל האיש שלו בוושינגטון רון דרמר. לא ברור לגמרי מי משניהם פעיל יותר, יוזם יותר ומקפיד יותר על התנהלות נלוזה זאת. קשה להאמין שראש הממשלה ושליחו בוושינגטון לא מביאים בחשבון שבעוד שנה או חמש שנים קרוב לוודאי שהדייר בבית הלבן יהיה נשיא דמוקרטי. לפי לוח הזמנים של שלבי יישומה של “עסקת המאה”, הנשיא או הנשיאה שעשויים להיות מעורבים במאמצים לקידומה ולהגשמתה יהיו דמוקרטים. אבל לראש הממשלה נתניהו זה לא אכפת. הבעיות, הקשיים והעיכובים בדרך ליישומה של תוכנית השלום כבר יהיו למעמסה ולעול על כתפי ראש ממשלה אחר. יש לקוות שיהיה זה מדינאי ישראלי שיכיר בקיומם של הדמוקרטים, יקיים ויטפח קשרי עבודה איתם כפי שנהגו ראשי ממשלות ישראל בעבר.
התעלמותו הטוטאלית של נתניהו מקיומה, נוכחותה ומרכזיותה של המפלגה הדמוקרטית אינה רק עלבון לדמוקרטים, זאת התנהלות שגויה וחמורה שנושאת השלכות לא נעימות לישראל.