דוח השכר בשירות המדינה לשנת 2018 מעורר מן הסתם ויכוח ציבורי ואולי מעט כותרות שיישכחו בן יום עם האייטם הבא. הסיבה היא שנתוני הדוח בשינויים כאלה או אחרים ידועים למקבלי ההחלטות, ובראשם בנק ישראל, כבר שנים.

הנגיד כבר התריע מספר פעמים שיש לפעול להגדלת הפריון במשק דרך עידוד התעסוקה בסקטור הפרטי ולאו דווקא בשירות המדינה. גם תנאי הפרישה המפנקים של אנשי הקבע מצה"ל הם חדשה מרעישה רק עבור מי שלא קרא את הדוח לשנת 2017. לדוגמה, זרם תשלומי הפנסיה לאיש צבא קבע הפורש בסביבות גיל 47 עומד על 8 מיליון שקל. 

עוד נתונים מצערים, אם כי לא מפתיעים, משקפים את רמת השכר במערכת הבריאות. מדובר בשכר ממוצע של 18,534 שקל לחודש, בעוד השכר הממוצע במשק נמוך הרבה יותר.

אז איך זה שלמרות שכר כל כך מפנק, מערכת הבריאות קורסת, יש תורים ואין־ספור בעיות בחדרי המיון? התשובה פשוטה: מערכת הבריאות חולה והקצאת השכר נעשית בעיקר על סמך ותק של עובדי המערכת. 

במערכת החינוך הבעיה דומה. רמת השכר החודשית אומנם גבוהה מהמקובל במדינות ה־OECD, אך המורים הצעירים משתכרים הרבה פחות מהמבוגרים הנהנים מתוספות הוותק. התמריץ של צעיר להגיע להוראה אינו גבוה, בלשון המעטה, למרות הרפורמות השונות.

בעיה נוספת שעולה על הפרק מדי שנה נוגעת לפערי השכר בין הגברים לנשים (לטובת הגברים, כמובן) ובין המגזר הציבורי למגזר הפרטי (לטובת המגזר הציבורי, כמובן). השכר הממוצע במגזר הפרטי - שם מועסקים 2.3 מיליון עובדים - עומד על 10,562 שקל לחודש, לעומת שכר של 14,073 שקל במגזר הציבורי. למה?! ככה!

בתנאים כאלה השאיפה של כל אם בישראל הוא שבנה יהיה פקיד במגזר הציבורי ולא עובד צווארון כחול תחת המחרטה במפעל במגזר הפרטי. ועדיין לא הזכרתי את תנאי הפנסיה התקציבית המפנקת במגזר הציבורי לעומת הפנסיה הצוברת במגזר הפרטי.

זה לא שאין כסף. הוצאות שכר עובדי המדינה הסתכמו ב־2018 ב־184.2 מיליארד שקל - כמחצית מתקציב המדינה לשנה כולה. כסף יש והרבה, אבל הבעיה היא בהקצאתו. אם כבר מדובר על תוספות שכר, חייבים לתת משקל גבוה יותר לשכר הצעירים במערכת הבריאות והחינוך. אם מדובר על תנאי הפרישה, הרי שעם כל הכבוד לאנשי צבא הקבע לדורותיהם, יש לחשוב גם על החיילים הסדירים (בעיקר הקרביים). תדע כל אם עברייה שבניה יוכלו להסתדר גם בעלות אקטוארית הנמוכה מ־8 מיליון שקל.

כפי שהדברים נראים כעת קשה להיות אופטימי. "השמן", כפי שכינה ראש הממשלה בנימין נתניהו את המגזר הציבורי ב־2003 (כששימש כשר אוצר) רק הולך ומשמין. "הרזה" - הסקטור הפרטי - סוחב על גבו המצומק עודף משקל.

כדי לשנות את סדרי העדיפויות הממשלה הבאה חייבת לחשוב גם על העתיד של ילדינו ונכדינו, ולא רק על האילוצים של כאן ועכשיו. כדי להביא את המהפך חייבים דם ניהולי חדש וחשיבה דחופה מחוץ לקופסה.