כשבוע עבר מאז הטקס ההיסטורי בוושינגטון, ודומה שהכל נשכח. כאילו בשבוע שעבר התרחש מפגש סתמי בבית הלבן, מילים ריקות שכיסו רק על הזדמנות צילום לצורכי בחירות. הדרמה הגדולה, ההכרה ההיסטורית במדינה הפלסטינית של אש"ף, ההבטחות להחיל ריבונות על היישובים כבר השבוע, הכל גז ונעלם. ביום שלישי, בכנס בחירות של בנימין נתניהו בבית שמש, הוברר פורמלית שמדובר בעוד הבטחת בחירות נוסח ראש הממשלה. אם ננצח, מכר נתניהו לקהל, נחיל את הריבונות בבקעה וביישובי יו"ש. נו טוב, עוד תרגיל שגרתי נוסח ראש הליכוד.
אבל האמת המטרידה היא ששום דבר לא נעלם. לא נעלם ההסבר של האמריקאים לאחר הפרסום, לאן הם חתרו ועל מה כיסו המילים היפות. ג'ארד קושנר הסביר בחדות לטלוויזיה המצרית מה הייתה המטרה העליונה: "התוכנית מבקשת לבלום את התרחבות ההתנחלויות כדי לאפשר היתכנות של מדינה פלסטינית".
מעבר לחשיפת המוטיבציה החמורה של מובילי התוכנית, לא ניתן לכסות על מה שהוכרז והוסכם על ידי ראש ממשלת ישראל. מעכשיו הממשל האמריקאי הכי אוהד לנו מחויב פומבית למרכיבים ההרסניים של התוכנית, ואלו מצויים בראש ובראשונה בעצם הרעיון של הקמת מדינה פלסטינית בראשות הארגון שמחנך למחוק אותנו מהמפה.
מעכשיו התוכנית כובלת לנו את הידיים. שהרי על פיה, עם ההכרזה נפתח מו"מ בן ארבע שנים שבהן הפלסטינים יכולים לקלל ולמחות, וישראל משותקת. כפי שהבהיר קושנר השבוע, מדובר רק בעמדות פתיחה ו"הפלסטינים יכולים לשרטט קו אחר למדינה שלהם".
בארבע השנים הללו היישובים היהודיים ברוב שטחי יו"ש ינוונו, ועל ישראל נאסר להרוס בנייה בלתי חוקית, למשל בחאן אל־אחמר. לא ברור אפילו מה גורל היישובים שמכונים מאחזים בלתי חוקיים. התוכנית קובעת שיישובים לא ייעקרו, אבל המאחזים הרי לא מסווגים כיישובים.
מה יקרה לאחר הבחירות עם הגלולה המורעלת שהשאיר נתניהו? אם יקרה הבלתי ייאמן והוא יתמנה שוב, נהיה מחויבים כמובן למתווה שהוא עצמו הגה ועיצב. אם תזכה כחול לבן, בני גנץ כבר הבהיר את התלהבותו. ואם ייבחר מישהו אחר מהליכוד, אפילו יהיה השפוי מכולם, איך יתמודד מול תוכנית הדגל של ממשל טראמפ?
לכן חייבים לומר את האמת: התוכנית בשלמותה היא אסון שאסור לישראל להמיט על עצמה. יש בה מרכיבים טובים, למשל הריבונות. יש בה רטוריקה חמימה כלפינו, שסיממה והשלתה רבים. הובטח גם תרשים זרימה נפלא, שלפיו ישראל תחיל ריבונות מיד ורק אם הפלסטינים יקבלו את כל התנאים הבלתי אפשריים שהוצבו להם, התוכנית תצא לדרך. אלא שעכשיו מובן שדובר בהבטחות שווא. חלקן ניתנו בתום לב, וחלקן מעשה הונאה מכוון. עכשיו כבר ברור שזו ארוחה שלמה: מזון מצוין המעורבב במנה גדושה של רעל קטלני. לכן, גם מי שנפל מלכתחילה בפח הבטחות השווא חייב להתעשת ולצאת בכל הכוח נגד הסכנה.
קווי המינימום
לכל מי שהקורסים של אוסלו וההתנתקות לא הספיקו לו, באו אבו מאזן ושמשיו וסיפקו השבוע קורס רענון מזורז. בציניות, בחוצפה, נשא אבו מאזן כמה נאומים מאז סוף השבוע שעבר, בהם גלגל את השלטון האמריקאי מכל המדרגות. לצד העלבונות ל"ילד" ג'ארד קושנר, לצד הסירוב לקבל טלפונים מנשיא ארה"ב, הבהיר אבו מאזן מהם קווי המינימום שלו.
על המינימום הזה אפילו אהוד ברק ואהוד אולמרט לא יכלו לחתום: זכות השיבה, ירושלים פלסטינית, קווי '67, מדינה עצמאית ללא מגבלות. שלא לדבר על ההצהרה שלו בליגה הערבית, שלעולם לא יקבל את ישראל כמדינה יהודית. הוא גם כפר בכך שרבים מיהודי המדינה הם אכן כאלו, למשל מי שבאו מרוסיה ואתיופיה. בין לבין התפוצץ מצחוק ולעג לרעיון שיפרק את חמאס העזתי מנשקו.
אומנם אל מול ההתרסה והחוצפה הזו, האמריקאים מתחו ביקורת קשה, אבל המשיכו להציע את שלל מכמני התוכנית, מוחים את הרוק הפלסטיני מפניהם. אלא שדווקא התגובה הפלסטינית מספקת לנו ראש גשר ליציאה מהמלכודת. היות שהכניסה לארבע שנות הקפאה וניוון ההתיישבות הן חלק מפתיחת המו"מ, על ישראל להודיע שהמשא ומתן מת בטרם נולד. התגובה הפלסטינית הרי לא הותירה מקום לספק: דחיית התוכנית על ידם מונעת את התנעת המהלך ומסירה מישראל כל התחייבות שנתניהו נטל על עצמו ללא סמכות. זו הדרך החכמה לצאת מהמלכודת שאליה הכניס אותנו ראש הממשלה.
חופש הבחירה
נא לא להשלות את עצמכם. המתקפה על הוועדה לבחירת שופטים לא צצה סתם כך, מתוך גילויים אקראיים בנוגע לשופטת, לעסקן ולפוליטיקאי בכיר. המערכה היא חלק בלתי נפרד מניסיון הבלימה של הרפורמות הנדרשות במערכת המשפט, בין היתר בבית המשפט העליון.
העיתונות גילתה פתאום שיש דילים בוועדה לבחירת שופטים, שלא הכל מתנהל שם על פי שורת הצדיקות המופלגת. בוקר טוב, אליהו. איפה היו החושפים והמבקרים כאשר נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק מינה את אשתו לנשיאת בית הדין הארצי לעבודה, מינוי שנוי במחלוקת בלשון המעטה. איש לא צפצף כאשר שופטי בית המשפט העליון, יחד עם שני נציגי האופוזיציה, עשו בוועדה כבשלהם. ממנים את מי שהם רוצים, כולל בני משפחה, חברים קרובים ובמיוחד - משבטים את עצמם: את תפיסת עולמם, המעגל החברתי שלהם, האידיאולוגיה הפוליטית־ערכית שלהם.
המתקפה עכשיו נוגעת למהפכה שחוללה איילת שקד כשרת משפטים, בייחוד ההצלחה שלה למנות שופטים בעלי רקע מגוון, במטרה לפרוץ את התפיסה הצרה של מי שמשפיעים כל כך על הנורמות של חיינו.
נכון, תכתובות הוואטסאפ של השופטת אתי כרייף מעוררות את הדמיון ודורשות חקירה. אף על פי שקלוש הסיכוי להרשיע אותה במערכת יחסים עם מי שלא היה חבר הוועדה לבחירת שופטים באותה עת, אפי נוה, או לנעול אותה בגלל מסרים עסיסיים לשר האוצר, חבר הוועדה, שנתיים אחרי שמונתה לשיפוט.
אבל, נא לא להיתמם. לובי, דילים, בחירות לא ענייניות. זה היה שם המשחק בוועדה מאז ומעולם, רק שהכל הוחבא מאחורי גלימת מכובדות צבועה במיוחד. ונכון, פה ושם גם בעידן הנוכחי מונו שופטים לא ראויים. אני מופיע מדי פעם בפני מי מהם וסובל קשות. אבל זה ממש לא פטנט חדש ולא מאפיין את כלל המערכת.
ואגב, גם רקע פוליטי כבר הוליד שופטים מצטיינים. הדוגמה הבולטת היא השופט המנוח אדמונד לוי, שהיה אחד מהמצטיינים בבית המשפט העליון, אף שבצעירותו היה מקורב לליכוד ונדחף לעליון במסגרת אפליה עדתית מתקנת.
את הוועדה לבחירת שופטים צריך לשפר, אבל הדוגמאות האלטרנטיביות בעולם לא ממש מעודדות. בולטת במיוחד הדוגמה האמריקאית, שבה מתמנים שופטים לפי מדדים פוליטיים מובהקים, מנהלים קמפיין פוליטי עטור הבטחות לכס השיפוט. לכן, נא לא ליפול בפח, המתקפה הנוכחית נועדה לבלום את מחוללי הרפורמה של שקד מסיבות אידיאולוגיות, כדי למנוע פלורליזם בנוף השיפוטי. אין לה כל קשר לטוהר המידות.