משהו: לא כל התעטשות היא קורונה.
 
מחברת ההעצמה הנשית

אני בחנות ספרים גדולה, ומול עיניי עומדות בקופסת תצוגה בולטת מחברות בכריכה עבה, שמשדרות שייעודן הוא העצמה נשית. החלק הנשי שבי ממש לא מועצם, אבל החלק הסקרני כן, ולכן הושטתי יד למחברת שכותרתה "הכל אני יכולה". פתחתי. נפלתי על עמוד שבראשו כותרת: "הכל אני יכולה - גם להצטלם בעירום בסטודיו של גבר זר!".

מחברות כאלו מיועדות לנערות צעירות ולנשים צעירות. תמיהה החלה לנקר בראשי. מה? זו העצמה נשית? האם עליי לפתוח סטודיו לצילומי עירום כדי להעצים נשים ונערות? 

עיינתי מעט בהטפה לדרך חיים נכונה לנערה: "כן, לפעמים אני אוהבת לאתגר את עצמי. להזיז את גדרות הקיום ולבחוש באבני היסוד של הקיום כדי להרגיש שאני חיה". יוצרת מחברת ההדרכה היא ענת לב־אדלר, סופרת שכתבה את "כותבת ומוחקת אהבה", שלדבריה נמכר ב־40 אלף עותקים. כך מתוארת המחברת באתר האינטרנט, לאחר ציון מספר המק"ט: "מחברת זו נועדה להזכיר לך שאין מקום שהוא רחוק מדי עבור רכבל החלומות. מלאי את עצמך בתשוקה ובתעוזה, העצימי את הרוח בכנפייך וקצרי את כל הדרכים של העולם עד אלייך".

בלשון מפתה היא מספרת לנערה שתקנה את המחברת על המעשה שיש לשאוף להגשים: "הלכתי והצטלמתי בעירום. מלא. בסטודיו של צלם זר". 

לא הייתי נערה ולא אישה מימיי. אני רק קורא של מחברת העצמה, שתמה אם הוא מבין משהו בחיים שלו. 
 
אוי, הניתוח הצליח 

רוח ערב נשבה עת ישבנו לשמוע את סיפורו הנוגע ללב של כ"ל, שעומד לפני ניתוח ראש נדיר. 

הוא אמר: "זה התחיל כאשר גילו לי גידול נדיר בראש שסיכן את חיי. אי אפשר היה למצוא רופא שיכול לנתח ולהסיר אותו. רק אז נחשפתי לסיפור ששינה את חיי. מומחי רפואה סיפרו לי סוד פנימי שהיה ידוע רק למעטים: נתניהו, שהשתעמם בזמנו הפנוי בטיסות, למד את החומר על ניתוחי ראש נדירים כאלה. הוא עשה סטאז׳ בחופשות, ולמרבה מזלי, לדבריהם, נעשה הטוב בעולם בתחום זה, היחיד שיכול להציל אותי. כידוע, את שני התארים (בארכיטקטורה ובמינהל עסקים) מאוניברסיטת MIT היוקרתית בארצות הברית, הוא סיים בארבע שנים בלבד ובהצטיינות. הוא למד להנאתו בקלות גם את החומר על ניתוחי הראש הנדירים מן הסוג שלי. דיברו איתו והוא הסכים לנתח. מאז אני בחרדות גדולות. הניתוח עלול להצליח. אני חושש שזה ישחק לידיים של ביבי.

אם הוא יצליח להציל את חיי, זה אפילו עלול לגרום לי לבחון מחדש את השנאה שלי כלפיו. אני גם מודאג מכך שאם הניתוח יצליח, מישהו יצלם אותי אומר תודה לביבי ואז יקראו לי ביביסט. מדובר בהחלטה גורלית: מה יקרה אם ביבי יצליח ואבריא? האם כדאי לי לקחת את הסיכון הזה? בינתיים אני לוקח כדורי הרגעה וקנאביס רפואי כדי להתמודד עם הדילמה".  
 
הסיכות מבריקות שנית

בבית הלבן התרחש מעמד משנה מציאות ומפות גיאוגרפיות. טראמפ הכריז על גבולות מורחבים לישראל. העם היהודי עומד בפני מציאות פלאים. האירוע שודר כמובן בכל העולם ובכל העוצמה. כל החדר תועד במצלמות. קל היה לראות שבקהל יש גם יהודים חובשי כיפות רבים. מרגש.

ראשי הקהל צולמו מאחור, מביטים במנהיגים הדוברים. המצלמות לא החמיצו פרט באולם. גם לא את סיכות הראש בכיפות. 
הורג אותי, סיכות הראש האלה שנכנסות לכל פריים בינלאומי בהשתתפות יהודים.

כדי למנוע נפילת כיפות מן הפדחת, העם היהודי מצמיד כיפותיו לראשו בעזרת הסיכות המוזרות של תסרוקות הנשים, שיש להן ביהדות שימוש דו־תכליתי. הסיכות האלה בולטות בכל צילום, נוצצות. לפעמים, ליתר ביטחון, ובמיוחד במעמדים בינלאומיים חד־פעמיים, הכיפה מוצמדת לראש בשתי סיכות.

מה זה? תוהים בכל העולם בני אדם שרוצים בשלום, או בהשמדה. לא חשוב, בכל מקרה קשה לעקוב אחרי ההתרחשות, כי סיכות הראש האלה חודרות לאמצע הפריים ותופסות את תשומת הלב.

אני לא מבין, האם אין דרך אלגנטית להצמיד כיפה לראש? אישה לא הייתה מגיעה למעמד כזה עם רולים בשיער, ולא צריך לבוא עם קליפסים בכיפה. גיליתי פעם שיש כיפות תוצרת חוץ שיש בבטנה הפנימית שלהן חריץ, מקום לסיכה מועלמת מן העין. האם לא ניתן לקנות לקראת אירוע חגיגי כיפה כזו? לחייב זאת בקוד הלבוש בהזמנה? 

יהודים אינם היחידים בעולם אשר לראשם כיפה. אנחנו היחידים עם סיכת ראש מגוחכת. בטקסים בוותיקן ניתן לראות אפיפיורים וקרדינלים לרוב, לראש כל אחד מהם כיפה נאה. סיכות ראש לא ראיתי שם. 

אני גם קצת תמה על עצלות המחשבה של מעצבי היודאיקה, שהזניחו דווקא את האביזר שיהודי משתמש בו יום־יום. אנא, בבקשה, עצבו סיכות לכיפות גוברין יהודאין. אולי סיכה עם מגן דוד? עם מנורה? אולי בצורת יד לקריאה בתורה? (הגזמתי?). בתור התחלה, די לי שסיכות הקליפס האלה לא יהיו בצבע ניקל מבריק, אלא לפחות בצבע תואם לכיפה, אם זה לא יותר מדי לבקש. 
 
פינת השלולית

מקרה אמיתי. אשת נעוריי האהובה נכנסת לסופרמרקט, ובתור היא כבר שמה לב שהקופאית מדברת באופן אישי עם הזוג שלפניה בתור. אחרי סיכום הקנייה אומרת לה הקופאית: "היום החלטתי להיות אמיצה. החלטתי לשאול אנשים אם יש להם מישהו להכיר לי. נמאס לי. אני לבד. אני נגעלת מכל הטינדר ואפליקציות השידוכים. החלטתי שאם לא אעשה משהו בעצמי, לא יקרה כלום. גם את הזוג שלפנייך שאלתי, והם הבטיחו לעזור".

את הסיפור הזה מיהרה רותי לספר לי, והוסיפה: "אמרתי לה שאני לא מכירה אנשים מתאימים, אבל אני מעריכה את מה שהיא עושה. אם יהיה מישהו, אמהר להמליץ לו להתקשר. אתה אולי חושב על מישהו?" כמו הרבה פעמים בעבר, לא היה לי פתרון.

כמה ימים אחרי כן, שוב בקופה, התברר שעדיין אין תאריך לחתונה. הקופאית רק אמרה: "קשה להיות לבד, אחרי יום עבודה ארוך אני מגיעה הביתה ואין שם אף אחד". לא להתייאש. כולנו עם הקופאית. לא כל נסיכה עובדת במקום שבו צפרדעים מקפצות סביבה. זה לא אומר שאגדות לא מתגשמות. אפילו בקופה.