כל עסקת בחירות של בנימין נתניהו ותאריך התפוגה שלה. הבלון הסודני פקע עוד בטרם המריא, ו"דיל המאה" נופח בימים אלה את נשימותיו האחרונות. האיחוד האירופי וכל שרי הליגה הערבית דחו אותו, וכינוס חירום של הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי בסעודיה(!) קרא השבוע לכל 54 המדינות החברות "לא לשתף פעולה עם הממשל האמריקאי" כי "התוכנית לא מתיישבת עם המאמץ הפלסטיני לקבלת זכויות שלא ניתן להתפשר עליהן".
הבעיה: יש עוד 20 יום עד הבחירות, ולך דע איזה שטיקים נוספים בקנה. בייחוד כאשר המתעתע הראשי מעוניין במטעני צד שיסיחו את דעת הבוחר מהעובדה הפשוטה והחותכת שאין לו לאן ללכת. לבד מבית המשפט. אז הולכים לגלובוס ומסובבים אותו. אוגנדה? יותר בסגנון של "יאללה שרה'לה, הולכים! למטוס. יוסי כבר סגר עם איזה חובב ציון בסודן. את הצהרת התמיכה של פומפאו סגרתי בעצמי בשיחת מסדרון. אפריקה בידינו".
כל הג'אז הזה מחייב פענוח תנועת גלגלי השיניים שמאחורי פעלולי הבחירות של נתניהו. למשל תפירת "עסקת המאה" מול דונלד טראמפ והציבור בישראל: ראשית, הגברת ציפיות. כל עיתונאי מכיר את הטפטוף של לשכת נתניהו. משהו מסעיר עומד לקרות. בייחוד בטקסים עתירי דגלים, מליצות רוטטות ונאדות נפוחים. בדרך כלל מדובר בשטויות ובתעמולה שקרית, אבל העיתונאים נענים. בכל זאת: ראש ממשלה. וכשהוא נדחק לבית המשפט פינת מעשיהו, יש סיכוי לזיקוקין די־נור. בייחוד כשהוא ודובריו מפמפמים "היסטוריה" לפני הגיחה לוושינגטון והתקשורת קונה על עיוור את הפרומו ומייצרת את הציפייה.
את המימוש אורזים בטקס "היסטורי" בבית הלבן, ונתניהו סוחט מיד את בלוטות ההתרגשות באמצעות "סיפוח" ו"ריבונות". כבר מחר. כלומר בישיבת הממשלה ביום ראשון. כולנו אוהבים להיות חלק מ"אירועים היסטוריים", שיהיה מה לספר לנכדים ולקולגות בעבודה. ואכן, מעמד הר סיני של טראמפ ונתניהו על תקן משה ואהרון הזריק אדרנלין אופורי, בעיקר בעורקי הימין המשווע לתשועה כהרף עין. היו שם כאלה ששמעו את רחש כנפי השכינה שהיה בעצם זמזום יתוש לפני עקיצה.
השלב הבא בתורת השלבים למימוש הציפיות לצורכי הבחירות הוא "לדבר אל הבטן" (או בלשון העם "לדבר אל הנשמה"). ואכן ההצהרות והתפאורה שידרו מלכות ישראל בהתהוות. הראוותנות הפומפוזית וההתרגשות (האמיתית) של אותם משוטים בגין ה"סיפוח" וה"ריבונות" סחפו גם את הסקפטיים בקהילת התקשורת המלווה, ואלה תיווכו את ההיסטוריה המתגלגלת לעמך ישראל.
עכשיו מגיע החלק המרתק ביותר של בניית המניפולציה: קהל היעד האמיתי של השטיק הזה הוא הבייס, ובייחוד אותם מנדטים שעשויים לזלוג הן ימינה והן לכחול לבן. התחכום הוא להזריק את הצגת ההישג בבית הלבן היישר לתת־המודע הקולקטיבי של הבייס. גם אם בהמשך יסתבר שבעצם לא היה שם הישג של ממש, שהממשלה לא דנה בסיפוח וריבונות, הנה עוצמת המעמד תיוותר בתת־מודע של הבייס, ואמינות נתניהו (אוקסימורון) לא תיפגע וזוהרו לא יועם.
השאלה היא לא למה נתניהו משקר, הרמייה היא בהגדרת האישיות שלו, אלא כיצד הוא תכנן מראש את קיבוע האירוע בתת־המודע של הבייס באמצעות אפקט המכה הראשונה. התשובה היא הערכה קרה שאומרת כי המכה התקשורתית שתשוגר מהבית הלבן אמורה לעבוד על הבייס שלו עד לבחירות, גם אם מסתבר שהיא כוזבת. והוא צדק. הטכניקה של הטמעת קמפיין שקרי בדעת הקהל, תוך ידיעה גמורה שמדובר בשקר שייחשף, היא חלק מאותה תורת שלבים:
שלב א' אופוריה. מפריחים שקר כמו: ביום ראשון ישיבת ממשלה בעניין "סיפוח וריבונות" על רקע הדרמה המרטיטה בבית הלבן. בשלב ב' ממתינים עד שהמציאות מוכיחה שמדובר בשקר אבל אין מה לחשוש, תחושת האופוריה עדיין מפעמת בבייס בגלל מהומת המאבק לקראת בחירות. בשלב ג', כאשר המציאות היא שאין דיון בממשלה והאמריקאים תפסו שביבי עשה עליהם סיבוב, מדברים על כך שיש "נסיבות מעכבות" וממתינים לסקנדל הבא שיבלע את השקר. שלב ד' הוא החשוב ביותר, משום שלתחושת האופוריה הראשונה (תראו כמה ביבי שלנו ענק) יש קיום בנפרד מהוכחת השקר. מדובר לא רק בביביסטים אלא בעמך ישראל.
תורת השלבים הזאת מבוססת על כך שמה שיישאר בתודעה הוא לא הפרטים הטכניים, אפילו לא ביקורת ההיתכנות של המהלך בהמשך, אלא תחושת הפומפוזיות ההיסטורית שגוברת על הרהורי הכפירה. העובדה שזה פקע בשלב ההתפכחות אינה מורידה מערך התרוממות הרוח ומכאן ואילך, חרף ההתפכחות, נודדת האופוריה הביביסטית היישר למחוזות התת־מודע ושם תישאר – לפחות עד יום הבחירות.
הנאשם בשוחד וראש הממשלה נתניהו ידע בבירור ובזמן אמת שאין ל"עסקת המאה" היתכנות. הוא ידע שתמיכה ערבית שנלחשה מפי הסוס לאוזנם של חמורי התקשורת היא בלוף. האיש לא מטומטם כמו הקהל שלו. סביר להניח כי העריך שגם בלוף הסיפוח והריבונות ששיווק במסיבת העיתונאים אחרי טקס האריזה עשוי להיתקל בתגובה נגדית ונחרצת. הוא הבין שיש מספיק גורמים כוחניים שירימו טלפון מצנן לטראמפ וקושנר, אבל סמך על כך שהאמריקאים יבינו שה"סיפוח" ו"הריבונות" הם לא יותר מאביזרי בחירות חד־פעמיים שנועדו לשרת את הקמפיין שלו. שוטה הוא לא, אבל ייתכן שהלחץ והפאניקה הכריעו את שיקול דעתו.
לנתניהו יש נער מקלדת (יונתן אוריך) שצייץ מוושינגטון את גאונותו של נתניהו במהלכי שחמט פוליטיים. אין חולק על יכולתו לאמץ ידידים וטריקים במשטרים טוטליטריים ופאשיסטיים, אלא שמניפולציה על חלושי דעת היא לא גאונות. נבזות פשוטה תתאים יותר. שלא לדבר על הצירוף המשונה של צורך נואש באהבת קהל מיד כאן ועכשיו (מחר אני מביא את נעמה!), יחד עם טבע עקרבי, כשהוא עובד בעיניים גם על המתנחלים וגם על האמריקאים ששניהם נושאים אותו על גבם.
עבור אלו שעדיין סבורים שניתן להציל משהו מן העסקה יש לנתניהו מהלך שחמט נוסף מאת הדובר המשותף שלו, של טראמפ ושל האדלסונים: "הרעיון הוא לתת לארה"ב להוביל", כותב בועז ביסמוט, "ורק אז להשלים את המהלך על הריבונות. אם ישראל תלך על מהלך אגרסיבי, אזי גם בריאד וגם בקהיר, ההצלחה האסטרטגית של הממשל בגיוס העולם הערבי נגד הפלסטינים עשויה להתפוגג". כאילו מה? במקום "מהלך אגרסיבי" כמו חוק סיפוח ללכת על ציוץ סיפוח? ובעניין "גיוס העולם הערבי נגד הפלסטינים" כבר אוזכר כאן כי שרי הליגה הערבית העזו לסרב לדרישת אהוד יערי וצביקה יחזקאלי לשתוק וקראו לקהילה הבינלאומית "לבלום כל מהלך חד־צדדי מצד ישראל". בעברית זה נשמע כמו וידוא הריגה.