פירות הסיפוח

אז כמעט סיפחנו. זה היה קרוב. מילימטרים ממש. בהתחלה דובר על סיפוח של כל היישובים היהודיים ביהודה ושומרון, פלוס בקעת הירדן מלא־מלא, "בישיבת הממשלה הקרובה". אחר כך אולי סיפוח חלקי, רק של היישובים. או רק הבקעה. או לפחות גוש עציון ומעלה אדומים. ואולי גם אריאל. מתי? ביום ראשון הקרוב! בישיבת הממשלה הקרובה. לאלתר! חזון אחרית הימים והעצמות היבשות בכרטיס אחד, בחסותו של השגריר דיוויד פרידמן. נאמבר היסטורי עוצמתי כמותו לא ידענו, שאולי לא יביא איתו את הגאולה, אבל אולי יצליח לייצר 61 מנדטים לחסינות. אה, רגע. חסינות כבר אין. טוב, גם סיפוח כנראה שלא.

מה שכן, הצלחנו להדליק את השטחים. בואו נקווה שצה"ל והשב"כ יכילו את המהומות שמתגברות מאוד בימים האחרונים. סתם כי לא בא לנו אינתיפאדה עכשיו, ואם כן, אז לפחות תמורת משהו. כי סיפוח, אני מצטער להזכיר את זה שוב, עוד לא היה. וספק אם יהיה בקרוב. ותוכנית טראמפ אפילו לא אושרה בכנסת, כפי שהצהיר בני גנץ. והאמריקאים עושים רושם זהיר, מפוכח ואחראי, לשם שינוי. אבל נתניהו נסע לאוגנדה ונפגש עם הסודני ומיהר לספר לחבר'ה, מה שאילץ את הסודני להוריד פרופיל, ציפיות והצהרות, כי פעם היה נהוג לא לדווח על המגעים האלה (שהתקיימו תחת כל הממשלות) בטרם עת, כי פעם המדינה הייתה חשובה יותר מהבחירות.

מנפח הבלונים

בואו נחזור רגע ל־18 ביוני 2018. שר הביטחון הוא אביגדור ליברמן. שר החינוך הוא נפתלי בנט. בפתח ישיבת הבית היהודי מביט בנט למיקרופונים במבט סמכותי ואומר: "עפיפוני נפץ ובלוני תבערה הם לא משחק ילדים, הם כלי נשק קטלני שנועד להרוג את ילדינו, זה כלי נשק רצחני שמופעל על ידי חמאס, צריך להפסיק לירות ליד ולעבור לירי לעבר המטרה".

קצת פחות מחודש לאחר מכן, ב־15 ביולי 2018, אחרי עוד יממה קשה בדרום, ניטש עימות סוער בישיבת הקבינט המדיני־ביטחוני בין אותו נפתלי בנט לרמטכ"ל, רב־אלוף גדי איזנקוט. "מדוע לא לירות בכל מי שיורה נשק אווירי לעבר היישובים שלנו וגם לעבר החוליות?", שאל בנט, "הרי אין כל מניעה משפטית. למה לירות ליד ולא בהן? מדובר במחבלים לכל דבר". איזנקוט לא נגרר להתלהמות וענה שלדעתו לא נכון לירות לעבר ילדים ונערים שהם לפעמים אלה שמשגרים את הבלונים. בלהט הוויכוח נשאל בנט אם הוא ממליץ להפיל פצצות ממטוסים על חוליות של צעירים ששיגרו עפיפונים או בלונים, והשיב ב"כן" מהדהד. "זה נוגד את עמדתי הערכית והמבצעית", ענה איזנקוט. 

מישהו דאג להדליף את כל זה מתוך דיון סודי החוסה תחת חסיון ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי. המישהו הזה אינו איזנקוט. מהיכרות רבת שנים עם הרמטכ"ל ה־21 של צה"ל, הוא מעולם לא הדליף שום דבר משום מקום. השבוע דחה היועמ"ש מנדלבליט סופית את דרישתה של התנועה לאיכות השלטון לחקור את ההדלפות המסוימות האלה מהקבינט. מנדלבליט צודק. הדלפות, גם מהקבינט, הן נשמת אפה של הדמוקרטיה. לפעמים הן גם נשמת אפו של הפופוליסט הפוליטי, מנפח הבלונים הסדרתי.

נדלג לימינו אלה. שר הביטחון הוא נפתלי בנט. ההוא מהבלונים של אביב 2018. בינתיים אנחנו בחורף 2020. טרור הבלונים שודרג. זה כבר לא בלוני תבערה, זה בלוני נפץ. הוא הולך וגובר מדי יום. בנוסף, נורו 17 רקטות לעבר ישראל בשבועיים האחרונים. יותר מרקטה ליממה. האם צה"ל החדש, הצבא ששיפר את ה"קטלניות", עם הרמטכ"ל השש אלי קרב שחותר למגע והדביר את הטרור במבצע חגורה שחורה, יורה עכשיו על מפריחי הבלונים? לא יורים ולא זבובים. דברים שיורים מכאן, לא רואים משם כנראה. בנט היה בכלל בחו"ל השבוע. להקת המעודדות הפתטית שלו בטוויטר ממשיכה להרים על נס את פועלו כשר ביטחון שמאלץ את אויבי ישראל להימלט בבהלה למאורותיהם. הבעיה היא שהבלונים והרקטות לא משוגרים ומופרחים בטוויטר, אלא בעוטף עזה. בנט, נכון לעכשיו, הוא שילוב בין פופאי (לפני התרד) לגראוצ'ו מרקס.

נפתלי בנט ואביב כוכבי. צילום: אריק חרמוני, משרד הביטחון
נפתלי בנט ואביב כוכבי. צילום: אריק חרמוני, משרד הביטחון

נחזור להתחלה: חמאס עבר לבלונים ועפיפונים אחרי שנבלם על הגדרות בצעדות השיבה. זה היה צה"ל הרכרוכי של איזנקוט, שהרג עשרות ומאות פלסטינים סביב הצעדות הללו, ומנע את פריצת הגדר ואסון כבד בעקבותיה. כשחמאס הבין שאי אפשר לפרוץ את הגדר, הוא נאלץ לנסות לחלוף מעליה. החלו בלוני ועפיפוני התבערה. האיום לא היה משמעותי: לא נגרמו כל אבידות בנפש, והאבידות ברכוש היו זניחות. אבל זה פגע בתחושת הביטחון. מי שניפח את איום הבלונים האלה, תרתי משמע, היה בנט. הוא זיהה מנוף פוליטי. הוא רצה להחליף את ליברמן. חלום חייו היה להיות שר הביטחון. הוא צעיר, נמרץ, חושב מחוץ לקופסה, לא עושה חשבון, חותר למגע. הוא המנהיגות החדשה.

לרוע מזלו, נתקל בנט ברמטכ"ל נטול חושים פוליטיים וענייני להחריד. את איזנקוט הטרידו באותם ימים המנהרות החודרות של חיזבאללה בצפון. הוא ידע שחיסול חוליית נערים עם עפיפון תדרדר את העסק למלחמה תוך חמש דקות. הוא לא חשב שזה חיוני וכדאי בנקודת הזמן ההיא. הוא גם לא מאמין בהטלת פצצה כבדה על נערים. אז בנט התלהם, איזנקוט הכיל אותו, ועם הזמן החלו עפיפוני האש לדעוך.

עכשיו הם חוזרים. זה כבר במשמרת של בנט. האם צה"ל יורה עליהם? לא. זה כבר במשמרת של "נביא הקטלניות" אביב כוכבי. הרמטכ"ל שהודיע בנאום הרצליה אחרי מבצע חגורה שחורה שהדברנו את איום העפיפונים. אז מתברר שלא הדברנו. ארבעה שבועות מטילים הבלונים האלה את חיתתם על תושבי הדרום, וצה"ל לא יורה במפריחים ואפילו לא ליד המפריחים, כפי שנעשה בעבר. תוקפים נדל"ן. איפה בנט? באמריקה. מקורביו מדליפים שהוא עובד עכשיו על פעולה צבאית הירואית, בר־כוכבאית למהדרין, שתשתיק את כל המבקרים. יופי, בנט. להזכירך: קודמך בתפקיד אביגדור ליברמן דרש, דחף וביקש לבצע פעולה צבאית גדולה בעזה. כשלא קיבל את מבוקשו, שם את המפתחות. 

יכול להיות שמחר בבוקר צה"ל ייצא לפעולה נרחבת ברצועה. ויכול להיות שלא. יש בחירות, יש מב"מ בצפון, יש רתיחה ביו"ש. יש אילוצים. בנט לומד אותם עכשיו על בשרו. כי כמאמר הסיפור ההוא, זה סופו של כל בלון.

יחידת ההמצאות 

לא הכל בלונים. מה שקורה בצה"ל בזמן האחרון צריך להדאיג את כולנו. זה לא שאין לנו צבא טוב. דווקא יש. גם הרמטכ"ל, אביב כוכבי, הוא המשובח שבמפקדים. קצין אינטליגנטי, חושב, מנוסה ואמיץ. הכל בסדר. הבעיה היא בישורת של מבוכות וקלקולים, שמעידה שמשהו לא בריא קורה שם. דוגמאות? לא חסר: ציוץ של "כאן חדשות" מהשבוע: "קפיצת מדרגה בקטלניות וביכולת התקיפה של צה"ל", זועקת הכותרת ומבשרת כי "הסתיים תרגיל מטכ"לי שדימה תרחיש לחימה וכלל את אגף המבצעים, פיקוד הצפון, פיקוד הדרום, זרוע היבשה, האוויר והים, אגף המודיעין ואגף התקשוב וההגנה בסייבר". שאפו. יש זרועות, פיקודים ואגפים לכולם. בתמונה המצורפת נראה הרמטכ"ל כוכבי יושב באיזה משרד תחת אור ניאון מול צגי מחשב מוקף בעוד כמה קצינים.

הלו? חברים, מישהו יכול להסביר לי איך תרגיל מפקדת טלפוני מוכיח  "קפיצה בקטלניות"? אחרי המלחמה הבאה, כשנספור את המחבלים ההרוגים, נוכל להביא את הבשורה. לא לפני. בטח לא בתרגיל משרדי. ויש לי עוד גילוי קטן: חגורה שחורה לא היה המבריק במבצעים הצבאיים מאז אנטבה. ממש לא. היו מבצעים כאלה לפניו, יהיו גם אחריו. הוא היה מבצע מוצלח עם תוצאות טקטיות סבירות ומחבל רע אחד שפינה את האזור. לא פחות, אבל גם לא יותר. 

הלאה: ממצאי תחקיר חיל האוויר על ההצפה בבסיס חצור. מפקד הבסיס לקח אחריות והודיע שהוא פורש מתפקידו. הבעיה היא שהוא אמור היה לסיים תפקיד בחודש מאי ולצאת להיות נספח חיל האוויר בפריז עוד לפני ההצפה. אז מה השתנה? שהוא לא ייצא במאי אלא במרץ. בקיצור, קיבל צ'ופר והקדימו לו את היציאה לפריז. זה, אף על פי שהיה סגן מפקד טייסת באירוע הצפה קודם, דומה מאוד, דומה מדי למה שקרה הפעם. ומפקדי הטייסות שנפגעו בבסיס? הם קיבלו נזיפה. כמעט אף אחד לא נפגע באמת, אף על פי שקצין שמשרת בבסיס שנים ארוכות התריע בכתב ובעל פה שצפויות הצפות. אף על פי שכבר היו בעבר הצפות. למרות הפקודות המפורשות.

מטוסי חיל האוויר לקראת חזרה לכשירות. צילום: דובר צה"ל
מטוסי חיל האוויר לקראת חזרה לכשירות. צילום: דובר צה"ל

הפרשה החמורה יותר באירוע הזה היא ניסיון ההשתקה והמאמץ למנוע את פרסום המחדל באמתלות מגוחכות של כוננות. לזכותו של מפקד חיל האוויר עמיקם נורקין ייאמר שהודה השבוע שמדובר במעשה שלא היה צריך להיעשות. אבל הוא נעשה, ואני לא בטוח שלא ייעשה גם בפעם הבאה. למה? כי אף אחד לא באמת נותן את הדין. נורקין ייכנס להיסטוריה כאחד המפקדים הגדולים של חיל האוויר לדורותיו. נדמה לי שהעובדה שאין לו יורשים ואין לו מתחרים ואין לו תחליף לא מועילה לו. 

הלאה: זוכרים את האירוע בנחל חילזון, שבו נהרג חייל? אז הרמטכ"ל הדיח לכאורה את מפקד גדס"ר הצנחנים, נכון? נכון. הוא ביטל לו מינוי לסמח"ט, אבל לפני חודש מינה אותו לקצין אג"ם של אוגדת איו"ש. עכשיו תחברו את זה לפרשת זיוף נתוני הגיוס החרדי, תחברו את זה למאמץ להסתיר את ההצפה בחצור, ואם אתם רוצים, תוסיפו גם את ההודעה הגרוטסקית של נפתלי בנט שאישר את התוכנית הרב־שנתית של צה"ל. איך אישר? יש תקציב? אפשר לאשר תר"ש בלי תקציב? התשובה שלילית. בקיצור, גם זה ספין.

מישהו צריך להירגע בצמרת צה"ל. המצב מורכב, אין ממשלה מתפקדת, יש שר ביטחון שמנסה בכל כוחו ליצור כותרות פיקטיביות, הקבינט לא מנוסה ומסורס, ראש הממשלה טרוד בעניינים אחרים. אז כל מה שנשאר לצה"ל לעשות זה לנסות לתחזק את המצב בלי שייגרמו נזקים. לא צריך לעשות רושם. צריך להמשיך לשמור על עם ישראל, לדווח אמת, לעבוד על שקיפות ולהפסיק להמציא המצאות מיותרות. עוד מעט זה יתחיל להזכיר את ימי ההשתבללות של לבנון השנייה.

בכרי הפקות

הפרק המכונן בסדרה "מדוע נמחק השמאל הישראלי", המובאת כאן במהלך השנים, הוא הפרק על ג'נין. בעצם על "ג'נין ג'נין", סרטו רצוף השקרים, עלילות הדם, ההמצאות והוצאות הדיבה של מי שמכונה "הבמאי והאומן" מוחמד בכרי. קרוב ל־18 שנה אני מתעסק עם דבר התועבה הזה. זה לא רק מאבק על תדמית ישראל בעולם. יש כאן מילואימניקים שמנסים לתבוע את עלבונם ולהילחם על האמת. ישראלים כמוכם וכמוני, שיודעים שלא טבחו באיש אלא להפך, ניהלו קרב גבורה בתנאים קשים ושילמו מחיר דמים יקר, עד שהגיע אותו בדאי מדופלם והוציא את דיבתם קבל עם ועולם. 

יש כאן גם 23 משפחות שכולות של לוחמי צה"ל שנפלו באותו קרב על מי שכונתה "עיר המתאבדים" ג'נין. חלקם נפלו במארב קטלני ורווי זירות מטענים ומתאבדים, שכל צבא אחר היה מוחק מהאוויר בפצצה בת טונה, למעט הצבא שלנו. שר הביטחון דאז, פואד בן אליעזר, לא נתן אישור להפצצה מהאוויר, אז החבר'ה נאלצו להיכנס בפעולה קרקעית. אין כאן ביקורת על פואד. במלחמה צריך לקבל החלטות תחת אש, והניסיון שלנו להקפיד על דיני המלחמה ולהמעיט בקורבנות חפים מפשע מחזק את ישראל ואת צה"ל, ולא להפך. 

אבל אז, שבועיים אחרי שהקרב תם, הגיע השקרן בכרי והביא לנו את היצירה המדוברת, שהיא אוסף של המצאות ושקרים שהופכים את חיילי צה"ל לברברים, פראי אדם הדורסים פצועים בשרשראות טנקים, יורים בקשיש פלסטיני, מפצחים גולגולות של ילדים בני 8 ומשטחים עיר מהאוויר.

במדינה מתוקנת, חפצת חיים, עם דמוקרטיה בריאה ומתגוננת, היה בכרי מנודה. הוא לא היה יכול להסתובב בסלונים האומנותיים, להציג סרטים בפסטיבלים או להיות אורח כבוד באירועים. לפחות עד שלא יתקן את השקרים וימחק את הקטעים הבדיוניים בסרטו. במדינה שלנו זה לא מובן מאליו. אתמול התייצב בכרי פעם נוספת בבית המשפט המחוזי בלוד, למערכה המי־יודע־כמה בסאגה המשפטית האינסופית שבמסגרתה מנסים לוחמי המילואים מג'נין לתבוע ממנו את עלבונם ולשרת את האמת העובדתית. 

לקראת הדיון העלה ארגון המכונה "איגוד הבמאיות והבמאים" את ההודעה הבאה בעמוד הפייסבוק שלו: "איגודי היוצרים והיוצרות עומדים לצד מוחמד בכרי, ולצד כל יוצר/ת העומד/ת מול ניסיונות השתקה וסתימת פיות. איגוד הבמאיות והבמאים והפורום הדוקומנטרי בישראל מגבה ותומך בחברנו הבמאי והיוצר מוחמד בכרי מול מסע הרדיפה וההפחדה שמולו הוא עומד. אין דרך להבין את הנעשה פה מלבד רדיפה חסרת גבולות הנמשכת שנים ארוכות, שבמהלכן נדחו כבר שלוש עתירות על ידי בית המשפט, והרדיפה חסרת הטעם נמשכת".

תרשו לי לקבוע כאן, בטרם נמשיך בדיון, שחלק ניכר מחברי ארגון הבמאיות והבמאים הם פדופילים. יש שם גם אנסים מסוכנים, גנבי סוסים, מרעילי בארות ואידיוטים שימושיים. חבר'ה, זו האמת שלי, ואתם לא תסתמו לי את הפה, מובן? אני מתכוון להפיק סרט דוקומנטרי שיוכיח את כל האמור לעיל בסדרה של תרגילי הונאה, שקרים, עריכות גרפיות מגמתיות ועובדות מסולפות, ואני אקרין אותו בכל אולם אפשרי באירופה, ואני אטען שזה הנרטיב שלי, ומי שזה לא מוצא חן בעיניו, מוזמן להתאבד.

בואו נחזור לג'נין. חומת מגן הוא המבצע שאליו יצא צה"ל בעקבות נהרות הדם שזרמו ברחובותינו. ראש הממשלה היה אריאל שרון. הוא ספג את הפיגוע המזוויע ב"דולפינריום" (1 ביוני 2001), שבו נרצחו 21 בני נוער בתור למועדון ריקודים, וסדרה ארוכה מאוד של פיגועים קשים במיוחד שהמשיכו לטבוח במאות ישראלים, עד ערב פסח ב־27 במרץ 2002, כשמחבל מתאבד נכנס לחדר האוכל של מלון "פרק" בנתניה, בעיצומו של ליל הסדר, פוצץ את עצמו ושחט 30 בני אדם בפיגוע ההתאבדות הקשה ביותר שחוותה ישראל עד אז. הפיגוע הזה שבר את שרון, ששיגר את צה"ל למבצע חומת מגן. במסגרת המבצע הזה הגיע הצבא גם ל"עיר המתאבדים" ג'נין.

הפיגוע בדולפינריום. צילום: נעם וינד
הפיגוע בדולפינריום. צילום: נעם וינד

אגב, כל הפרטים האלה לא כלולים בסרטו של בכרי, או בסרטים אחרים שמציגים את ה"נרטיב" הפלסטיני. הם גם לא מזכירים בשום מקום שהאינתיפאדה השנייה, שהציפה את הרחובות שלהם ושלנו בדם, הייתה התגובה הפלסטינית להצעת השלום של קלינטון שבמסגרתה הם היו אמורים לקבל למעלה מ־90% משטח יהודה ושומרון ולהקים עליו מדינה עצמאית. נו טוב, הצליח להם: מאז ועד היום מספר המתנחלים הוכפל (אם לא למעלה מזה), והצעת השלום הנוכחית ב"דיל המאה" של טראמפ כוללת 70% מהשטח, וגם זה בקושי.

במהלך המבצע בג'נין אכן פשטה שמועה על טבח שמבצע צה"ל במחנה הפליטים בעיר. היא ריחפה בינינו יום־יומיים והגיעה אפילו למזנון הח"כים בכנסת, עד שהתבררו העובדות האמיתיות, שהיו הפוכות. לא טבח ולא נעליים. זו לא הייתה רק גרסה ישראלית. אמצעי תקשורת בינלאומיים רבים בדקו את אירועי ג'נין, וכולם, לרבות המגזין היוקרתי "טיים", הגיעו לאותה מסקנה: להד"ם. צה"ל הוכיח בג'נין מוסר לחימה נדיר ושילם עליו מחיר יקר. אבל אז, כידוע, הגיע בכרי. ערבי־ישראלי שישב כאן שנים רבות על משבצת "הפרא האציל". ערבי מקומי, משלנו, יפה תואר, דובר עברית רהוטה, שחקן כריזמטי, שחרך את מעוזי השמאל וסימל את התקווה לדו־קיום.

בכרי הוא תועמלן, שקרן, לאומן חסר בושה ועכבות, שלא נותן למציאות לקלקל לו סיפור טוב או נרטיב דמיוני. עד כאן הכל בסדר. לא חסרים כאלה בצד שלהם (וגם שלנו, אגב). מה שמטריף אותי הוא העובדה שעדיין נותרו בינינו ישראלים המעניקים גיבוי לתועבה הזו. נכון, הם בשוליים. נכון, אין לשקר הזה רגליים וגם אין לו אלקטורט. אבל כשאיגוד במאיות ובמאים ישראלי ממשיך לקדש את זכותו של האיש לטנף את צה"ל ואת כולנו בבדיות, משהו רקוב כאן מן היסוד.

האירוע הזה מתדלק את מדורות השנאה שיש מי שמלבה בימין, נגד השמאל. לא בצדק. רוב־רובו של השמאל, שמכונה היום "מרכז־שמאל", לא נמצא שם. אני יודע שאין בכחול לבן ח"כ אחד שלא חושב כמוני. אני בספק אם יש יותר משניים־שלושה ח"כים במרצ שמוכנים לגבות את בכרי. אני יודע שאלוף יאיר גולן נהג לפקוד את הדיונים המשפטיים בתביעות הדיבה של המילואימניקים עד לאחרונה (אם כי אתמול לא הגיע, משום מה). 

ועדיין, המשך הנהייה אחר בכרי מצד חלק מאומני, במאי ומופרכי ישראל מדגים באופן המזוקק ביותר למה איבד המותג "שמאל" שהקים את המדינה את מרבית הנפח והלגיטימציה שלו בישראל. זה עצוב, זה חבל, זו בכייה לדורות. זה צריך להכעיס דווקא את מי שמאמין (כמוני) שהמשך השליטה על עם אחר מזיק לנו.

ואת מי שמאמין (כמוני) שהיה צריך לשפוט ולהעניש את אלאור אזריה. ואת מי שמאמין (כמוני) שההתנחלויות המבודדות לא מחזקות אותנו אלא להפך. ואת מי שמאמין (כמוני) ששורפי משפחת דוואבשה ומוחמד אבו חדיר הם מחבלים לכל דבר, ושברוך גולדשטיין הוא לא רופא אלא רוצח. ואת כל מי שמאמין (כמוני) שתופעות ההתחרד"לות הפושטות בקרב הציונות הדתית מסוכנות ואסור לתת להן לחדור לצה"ל. ואת מי שחושש (כמוני) מהמדרון החלקלק שמייצרת ההדתה הגוברת ודחיקת הנשים ממשלטים שנכבשו מזמן. ואת מי שמאמין (כמוני) שתנועת אם תרצו, שמנסה לתפוס עכשיו טרמפ על הפרשה הזו, הפכה למוטציה סמי־פאשיסטית, שגורמת לבנימין זאב הרצל להתהפך בקברו.

וגם את אלה שסבורים (כמוני) שישראל צריכה להמשיך לחתור לשלום בכל כוחה כל הזמן, לא לאבד תקווה ולא להטיל את כל האחריות על הצד השני. אז כל אלה, ומדובר בהרבה מאוד ישראלים, צריכים להתקומם מול חציית הקווים המופרעת הזו בכל הקשור ל"ג'נין ג'נין" ובכרי, ולא לשתף איתה פעולה.

אגב, גם הודעת איגוד הבמאיות והבמאים אינה חפה מסילופים. הם טוענים ששלוש עתירות נגד בכרי וסרטו כבר נדחו על ידי בית המשפט. אז הנה העובדות: בעתירה המקורית לבית המשפט המחוזי נקבע כי בסרט יש משום לשון הרע על חיילי צה"ל ובכרי נהג שלא בתום לב, אבל התביעה נדחתה כי הוחלט שלחמשת העותרים אין זכות תביעה, כי הדיבה הופנתה כלפי ציבור שלם. בערעור לעליון קבעו השופטים נאור, דנציגר ועמית כי מדובר בסרט גדוש שקרים, אי־האמת בסרט אינה תוצאה של טעות או רשלנות מצד בכרי, אלא כוונה מפורשת שלו לעוות את המציאות כדי להכפיש את לוחמי צה"ל. 

שופטי העליון קבעו כי הסרט מציג את חיילי צה"ל כ"אחרון פושעי המלחמה וכאחרון הרוצחים" ואישרו את קביעת המחוזי שלפיה בכרי יצר את הסרט בחוסר תום לב. הם לא קיבלו את התביעה מאותה סיבה שנדחתה במחוזי, לאור הוראת סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע הקובעת כי לא ניתן להגיש תביעה אזרחית בגין לשון הרע על "ציבור". השופטים לא חסכו במילים כדי להביע את מורת רוחם מהסרט ולא זיכו את בכרי בהוצאות. כל זה לא מספיק לאיגוד הבמאיות והבמאים. פתאום קביעות בית המשפט לא תופסות. בכרי עצמו אמר אתמול ש"לאף אחד אין מונופול על האמת, אפילו לא לבית המשפט".

עכשיו אנחנו בסיבוב משפטי חדש. מה שמיוחד בו הוא שהתובע עצמו, סא"ל נסים מגנאג'י, נמנה עם הלוחמים ולכן נחשב כמי שנפגע אישית מהדיבה בסרט. בניגוד לפעמים הקודמות שבהן התעקש היועמ"ש וינשטיין לא להצטרף לתביעה כמייצג המדינה, הפעם הסכים היועמ"ש מנדלבליט להצטרף לתביעה (אם כי נציגיו פסיביים ולא תורמים), ואתמול הגיע קצין צה"ל והפגין נוכחות לצדם של הלוחמים, וטוב שכך. 

בכרי עצמו, שמסרב בתוקף לתקן את הסרט או להשמיט מתוכו את קטעי הדיבה, היה מעורב במהומה שבמהלכה סימן אצבע משולשת לעבר הלוחמים התובעים. האצבע המשולשת הזו סומנה לעבר כולנו. בסיפור הזה אין ימין, אין שמאל, אין פוליטיקה, ואין פוזיציה. יש רק אמת אחת. היא לא תלויה בזווית ראייה, בדת או בשייכות לאומית. מי שמתכחש לאמת הזאת, מאבד את תום הלב ואת זכותו להמשיך להטיף מוסר. ודבר אחד אחרון: בסוף, במלחמה הניטשת כאן בין הישראלים לאלה ששוללים את זכותה של ישראל להתקיים, אני לא אובייקטיבי. אני ישראלי. כשיש במה להתבייש, אני לא מטאטא את זה מתחת לשטיח. כשיש במה להתגאות, כנ"ל. בג'נין שפכו את דמנו והעלילו עלינו עלילת דם מתועבת. אסור לשכוח את זה ולו לרגע.

און־שלטון

אין לי חשק להצטרף למעגל הרוקדים על דמו של שר האוצר משה כחלון והשופטת אתי כרייף. את זה שצריך לבצע ניקוי אורוות מקיף ויסודי במערכת מינוי השופטים שלנו כולנו יודעים, עוד לפני "נטל הראיה" שניסתה השופטת להרים. אחרי שקראתי כמה פעמים את חילופי המסרונים בין השופטת לשר, אני מתרשם שלא היה כאן רומן לוהט ולא היו כאן יחסים אינטימיים חריגים. כחלון מגיב באיפוק, לא מרים את הכפפה, שלא לדבר על "נטל ראיה" כלשהו. לא ככה אמור לכתוב גבר שמקבל טובות הנאה מיניות משופטת שאת מינויה דחף.

משה כחלון. צילום: ניר קידר, פלאש 90
משה כחלון. צילום: ניר קידר, פלאש 90

מצד שני, גם אלה הטוענים שלא צריך היה לפרסם את הפרשה, טועים. כל מה שקשור לוועדה למינוי שופטים, ליחסי און־שלטון, לקשר בין ממנים לממונים במערכת המשפט, ראוי בפרסום. התגובות חרגו מפרופורציות. אני מעדיף לזכור את שר האוצר כחלון, האיש שבא עם שליחות אמיתית והשקיע מאמץ אמיתי במטרה להיטיב עם שולחיו. לא התלהבתי מהדרך שבה סמירטט את עצמו אחרי בחירות מועד א'. אני מכיר מקרוב את דעתו על נתניהו. היא אינה שונה במהות מדעתי. מצד שני, כחלון נולד ליכודניק והעדיף לסיים את הקריירה במפלגת נעוריו. לא צריך לצאת מפרופורציות. הוא משאיר לשר האוצר הבא אחריו משק במצב לא רע בכלל ומורשת של מי שניסה להיטיב עם העם. לפעמים הצליח, לפעמים נכשל, אבל לפחות ניסה.

[email protected]