מה שבלט בדיון במועצות הביטחון, שלא הורגש כל כך בתוכן תוכנית השלום של הנשיא טראמפ, היה סימפטיה לפלסטינים. מנאומי המשתתפים בדיון, עלתה יותר אהדה לצד הפלסטיני מאשר לישראל. גם ואפילו בדברי שגרירת ארה"ב באו"ם קלי קראפט, הורגש מאמץ להפיס את דעתם של הפלסטינים.
השאלה היא רק מה האהדה הזאת תניב להם מבחינה מדינית מעשית? הניסיון מתוצאות דיוני המועצה בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו מבשר טובות לצד הפלסטיני. המשפט החשוב והמשמעותי שנשמע בדיון היה של השגרירה האמריקאית. "תוכנית טראמפ", אמרה, "היא בסיס למשא ומתן ונתונה לשינויים".
גם מילים אלו יכולות להתפרש כביטוי למאמץ להפגין האהדה לצד הפלסטיני. מי שנצמד לקו הקיצוני והעדיף לנצל את הדיון לנגוח ביו"ר הרשות אבו מאזן, היה שגריר ישראל דני דנון. "לא תהיה שום התקדמות לשלום עד שאבו מאזן יפרוש", הצהיר דנון. מעניין, האם דנון אמר זאת כמביע את דעתו שלו, או שביטא תקווה- משאלה ששמע מסביבת הממונים עליו בירושלים.
כנציג ומייצג הצד הפלסטיני, אבו מאזן היה במיטבו. הוא סקר באופן משכנע את גילויי ההסתייגות וההתנגדות לתוכנית השלום מצד מדינות וגופים בינלאומיים. הוא הציג את חתימות חברי הקונגרס האמריקאי השוללים את התוכנית והציג בסיפוק מופגן את המכתב בחתימת 300 קצינים ישראליים המתנגדים לתוכנית.
"אני מברך את מי שיצאו נגד התוכנית בתל אביב", אמר. מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, שפתח את הדיון הדגיש כי הארגון העולמי נשאר מחוייב לפיתרון שתי המדינות לשני העמים. מהצהרות שפורסמו לפני הדיון מטעם פורום הארצות האירופיות במועצת הביטחון, צרפת, גרמניה, פולין, בלגיה ואסטוניה, נשמעה התנגדות עקרונית לתוכנית השלום האמריקאית בנימוק שהיא מפרה החלטות בינלאומיות.
היוזמה הפלסטינית לוותר על הצבעה במועצת הבטחון הייתה נבונה. היוזמה שחררה את ארה"ב מהטלת וטו שהיתה מתפרשת כאישור נוסף לנטייה האמריקאית החזקה לצד הישראלי במחיר ערעור סיכויי התקבלות התוכנית.