אי־אז בעבר הרחוק ניגשו אזרחי ישראל לקלפי אחת לכמה שנים. מדי פעם התמזל מזלם וזה קרה על פי חוק יסוד: הכנסת - שנכתב בידי אידאליסטים גמורים, מנותקים מהמציאות של ימינו, שלא הכירו את בנימין נתניהו והניחו לתומם שארבע שנים הן תקופת כהונה סבירה. בימים ההם, שבועיים לפני מועד הבחירות הייתה המדינה גועשת ורועשת לקראת אירוע גדול שאינו קורה כאן בכל יום: ההליכה לקלפי.
היום, כאשר נכפית על אזרחי ישראל האטרקציה המפוקפקת הזאת, קשה להאמין שעד לפני שנה עדיין חיינו במציאות האגדית של עריכת בחירות כסדרן. בשבוע האחרון של מרץ 2019, שבועיים לפני הבחירות לכנסת ה־21, הכל התקדם כמקובל וכמתוכנן. הסקרים, הקמפיינים, הפרשנים, האולפנים. נתניהו, כהרגלו, המריא לארה"ב כדי להשיג חיזוק מדיני מהחבר הג'ינג'י. בתוכנית: חיבוק חם מדונלד טראמפ, עוד נאום באנגלית המרשימה שלו באיפא"ק, מחיאות כפיים סוערות וחזרה ארצה. הסקרים יחמיאו ויהיה אפשר להתפנות לאיזה קמפיין געוואלד ולבליץ ראיונות.
באותו ביקור בוושינגטון טראמפ הגדיל לעשות, ונוסף על קבלת פנים מלכותית הוא העניק לחברו מתנת בחירות נדירה ויוקרתית: הכרתו בריבונות ישראל ברמת הגולן. שווי המתנה, העריכו הפרשנים, הוא עוד שני מנדטים לליכוד. אבל בעוד נתניהו נהנה ממסע מדיני חלומי, בבית התחילו הבעיות. מעזה שוגרו מטחי ירי שהגיע עד המרכז, ונתניהו הכעוס נאלץ לשנות את התוכנית, לקצר את הביקור, לוותר על הנאום העתידי באיפא"ק ולחזור ארצה. הרקטות שיבשו לו את הופעת הבחירות המרכזית, העריכו הפרשנים, וזה שווה שני מנדטים פחות לליכוד.
כל זה קרה ביום אחד של מערכת בחירות שגרתית; רק לפני שנה היו אירועים שעוד נתפסו ככאלה שעשויים להשפיע על דעת הקהל. ב־11 החודשים האחרונים עשו הציבור והמערכת הפוליטית כברת דרך בלתי מתקבלת על הדעת. אין עוד כללים ומוסכמות. התברר שאפשר אחרת: לא להגיע להסכמים קואליציוניים, לא לכונן ממשלה, לשלוח את המדינה לקלפיות פעם בחמישה חודשים. אם זה עדיף פוליטית, אז שכל העולם והחיים עצמם יחכו עד שהפאזל הפוליטי (והמשפטי) יסתדר אחרת ויאפשר חזרה לשגרה ולנורמליות המינימלית.
לכאורה הציבור בלע את מה שהפוליטיקאים בישלו לו. איש לא יצא לרחובות, הציבור לא החרים את הבחירות. אלא שבמהלך קמפיין מועד ג' התברר שהקהל מצא דרך אחרת להתנקם בפוליטיקאים, המתעללים בו במשך שנה שלמה. בלי ידיעה וללא כוונה תחילה פיתח הקהל חסינות לפוליטיקה. אדישות וחוסר אכפתיות ברמות שלא נצפו פה מעולם.
ההתנהלות הפוליטית של הציבור הישראלי דומה כיום להתנהגותו של מכור לסמים או לאלכוהול: כדי להגיע לאותה תחושת כיף שלמענה הוא קונה וצורך את החומר, הוא זקוק למנה גדולה יותר. הפוליטיקאים, ונתניהו בראשם, נקלעו למלכודת שאותה הכינו בעצמם. שבועיים לפני הבחירות לכנסת ה־23 הם תקועים עמוק־עמוק, כמו משאית שסטתה מהכביש ושקעה בתעלת הבוץ.
זה לא אנחנו, זה הם
השבוע פגשתי בתל אביב, סמוך למצודת זאב, את אחד מאנשי הצוות הנרחב של הליכוד. הוא עשה רושם כאילו אך הקיץ משנת צהריים טובה. מה קורה בחדרי חדרים, שאלתי אותו, איזה עוד קלף מנצח מכין נתניהו כדי להתיר את הפלונטר? הוא שתק רגע, הביט בי במבט אדיש והיה נדמה שהוא עומד להירדם ברחוב.
"כלום לא קורה", ענה לבסוף."שתקתי כי ניסיתי להיזכר באיזה רעיון יפה או הברקה שעלו לאחרונה, ולא הצלחתי. בפעמים הקודמות היה חשמל באוויר, המצאנו אין ספור תרגילים, קמפיינים; פעם סרטון סלפי של ביבי, פעם שידור ישיר בפייסבוק במשך שעות. פעם זה 'הערבים נוהרים לקלפיות' ופעם זה 'רוברט אילטוב נוהר לליכוד'. זה באמת פעל! לא סתם טרחנו ועבדנו מסביב לשעון.
"הפעם עבודת הקמפיין מזכירה לי בית חרושת. כולם באים, כולם עושים את מה שנדרש: ראיונות, אינטרנט, סיורי שטח... יש הכל, ואין כלום. זה לא אנחנו. זה הם. כלומר, המצביעים. כלומר, אזרחי ישראל. נראה לי שהם עייפים מאיתנו רצח".
קשה להם, לפוליטיקאים. אין להם ציבור חלופי לעבוד איתו (ויהיו שיגידו - לעבוד עליו). הציבור היחיד היושב בציון מאס בפוליטיקה, בבחירות, בטריקים ובתרגילים. פשוט אי אפשר לעכל אותם בקצב של פעם בחמישה חודשים. נתניהו הבין נכון: הפעם הכל צריך להיות "הכי הכי". קמפיין מגלומני, בומבסטי. לולא הוחזר גלעד שליט לישראל ב־2011 היה נתניהו מחזיר אותו בשמחה השבוע. אין שליט? יש נעמה יששכר. את שגרירות ארה"ב כבר העברנו? יופי, הפעם נחיל את הריבונות בהתנחלויות.
ואם כבר נגענו בהבטחת נתניהו "לחזור מוושינגטון ולהחיל ריבונות ביום ראשון הקרוב", צריך להעמיד דברים על דיוקם. נתניהו לא שיקר לציבור: הוא באמת ובתמים האמין בזה. דיוויד פרידמן, שגריר ארה"ב בישראל, הניח לו להבין כי הממשל האמריקאי ייתן אור ירוק לסיפוח כבר לפני הבחירות. גם היום לא ברור לגמרי מה התפנצ'ר בדרך. או שבצד האמריקאי התנהל קרב בין גישות שונות וגישת "לא כל כך מהר" היא שניצחה בסופו של דבר או שהאמריקאים עבדו על נתניהו ועל כל הימין. בסביבתו של נתניהו יש כאלה שבטוחים כי השגריר פרידמן יצר אצל ראש הממשלה אשליה כדי לקבל גיבוי גורף לתוכנית טראמפ בימין הישראלי. וכאשר קיבלו האמריקאים את מבוקשם, הם דאגו להבהיר: "זה יקרה, אבל לא עכשיו".
לו הייתה התוכנית מתממשת במלואה, לפי התסריט המקורי שהצטייר אצל נתניהו בדרכו לוושינגטון, ייתכן שהליכוד הייתה זוכה בכמה מנדטים נוספים. אבל זה לא קרה, ופריסת המנדטים נשארה בדיוק כפי שהייתה לפני ביקורם של נתניהו ושל בני גנץ בארה"ב.
יתרה מזה: הציבור לא התרשם מכלום. לא מהבטחות ולא ממעשים. שום קמפיין חיובי לא שבר את השוויון. שום מסע מדיני לא הרשים את המצביעים הרדומים. לאחרונה עשה נתניהו פניית פרסה ושינה את המסר: אין אזכור לקמפיין החסינות, כי אין חסינות. המתקפות על מערכת המשפט היו כלא היו. כעת נתניהו מדבר במספרים: לגנץ אין סיכוי לממשלה, ולי חסרים מנדטים ספורים כדי להגיע ל־61 ולהקים ממשלה. תצביעו לי - או שתלכו לסבב ד'. אם לא מצליחים להדהים את הקהל, אולי שיטת ההפחדות תהיה אפקטיבית יותר. בכל אופן זה עונה לליכוד על השאלה "עם מה פונים לקהל, איזו סחורה מנסים למכור לו?". מידת הצלחה בשטח - זה כבר סיפור אחר.
ימינה פנה
השאלה מניין לוקחים קולות תלויה ועומדת באוויר החורפי. תיאורטית צדק נתניהו כששם לו ולקמפיינרים שלו למטרה להוציא מהבתים את "הקולות הישנוניים", אלה שלא פקדו את הקלפי בסבב הקודם. שם טמון פוטנציאל הגדילה הכמעט יחיד של הליכוד. המצביע שאוהד את נתניהו לא יעזוב אותו. מי ששונא אותו לעולם לא יצביע לו. במגרש פוליטי שבו משחקות מעט מפלגות, וכאשר הבחירות מתקיימות לעתים כה תכופות, פוטנציאל התזוזות נמוך מאוד.
נתניהו עדיין תולה תקווה באותם 300 אלף מצביעי ימין מיתולוגיים שלהערכתו לא הצביעו בכלל בספטמבר. מעבר לכך עליו להצטייד בפינצטה ולחפש את המצביעים הפוטנציאליים שלו בתוך קבוצות מסוימות מאוד. לשם כך הובא לליכוד גדי יברקן וגם הוחלט להעלות עוד כמה מאות עולים מאתיופיה; לשם כך ממשיך הליכוד בקמפיין ה"רוסי" שלו, אם כי בלהט פחות ובתקציב צנוע יותר; לשם אותה מטרה אלקטורלית חזר נתניהו לתקוף את נפתלי בנט, אף על פי שפגיעה בימינה משמעותה פגיעה באמון בתוך גוש ה־55. לימינה אין אוצרות אלקטורליים מרשימים לחלוק עם הליכוד. המקסימום שנתניהו יכול לחלום לנגוס ממנה הוא מנדט או שניים.
אך הגדלת מספר המנדטים על חשבון ימינה תשרת מטרה אחרת: קריטי לליכוד לצמצם את הפער מכחול לבן. אם הפער לא יצטמצם - ויש סקרי עומק שמנבאים לכחול לבן יתרון של 3 עד 5 מנדטים - גנץ יוכל לטעון לניצחון בליל הבחירות. אין זה רק עניין תדמיתי ופסיכולוגי; אם זה יקרה, גוש הימין עלול להתפרק לנתניהו לנגד עיניו. אומנם כרגע כולם משמיעים קולות מלחמה, החרדים והרשימה המשותפת נשבעים שלא יישבו עם אביגדור ליברמן, והאחרון מבטיח שלא יתקרב לממשלה שהחרדים יהיו חברים בה; הימין טוען שלא יישב עם גנץ, והגוש הימני כולו משדר אחדות - אולם מאחורי הקלעים הדברים נראים אחרת.
כמעט כולם מדברים עם כמעט כולם. יו"ר ש"ס אריה דרעי, שלמעשה הנדס את בלוק ה־55, הופיע ב"פגוש את העיתונות" (קשת 12) וסירב בתוקף להתחייב לפני רינה מצליח שמפלגתו לא תשב בממשלת גנץ. במערכת הפוליטית טוענים כי ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה מרבה להיפגש לאחרונה עם גנץ. אותם מקורות מדווחים כי אריאל אטיאס, לשעבר שר מטעם ש"ס, שוב נכנס לתמונה ומנהל שיח ער עם גבי אשכנזי. איש כחול לבן שלום שלמה ממשיך לשמור על קשר טוב עם בנט ועם איילת שקד. בינתיים הכל דיבורים. מבחן המעשה יתקיים אחרי 3 במרץ.