"גורמים ביטחוניים" הבטיחו שקט אחרי פרסום תוכנית טראמפ והסבירו: "הפלסטינים עוסקים בפרנסה ולא בטרור". כצפוי ההבטחות הללו לא החזיקו מים, אלא דם. לא צריך להיות אלוף במיל' כדי לקבוע שהסבב האחרון של ההידרדרות בגדה וברצועה נולד עקב תעלולי הבחירות של טראמפ ונתניהו. "האם הימין אחראי לגל הטרור?", שאל אודי סגל את יאיר גולן. "כן", השיב גולן.
גנרלים במיל' אמורים להבין מדוע פורצות אותן מהומות, רק חבל שזה קורה אחרי 30 שנות שירות תחת ממשלות ימין. אני מניח שהקוקפיט הגנרלי של כחול לבן מנוע מליישר קו עם גולן עקב קמפיין דיסאינפורמציה שהם מריצים בניסיון לחתוך מנדט או שניים מהימין הרך, ואולי גם לחתוך כמה מנדטים מהעבודה־מרצ לטובת הגדלת הפער מהליכוד. הרעיון הוא להשאיר את העבודה־מרצ מעל אחוז החסימה (הקול שלי עבורם הוא קול בטוח) ולהגדיל את הפער מהליכוד ל־5־6 מנדטים לטובת הקטטה על הקמת הקואליציה הבאה.
ועד שכל הטוב הזה יקרה, או שלא, אנחנו מידרדרים למיני־אינתיפאדה ואיש לא נמצא ליד ההגה. בקוקפיט הממלכתי יש מאבק כיפופי ידיים בין הרמטכ"ל, ראש הממשלה ושר הביטחון, ומי שמנהל את השטח במחסומים וברחובות הוא הרב"ט האסטרטגי. צה"ל הוא השתקפות החברה הישראלית, לא ניתן ואי אפשר להתעלם מכך שהמציאות הפוליטית מחלחלת עד לאחרון החיילים. אם אותו רב"ט אסטרטגי בן 19 פלוס־מינוס הוא ליכודניק או חובש כיפה או בפאניקה, הוא עשוי באירועי חיכוך להצית תקרית מקומית בת כיבוי לאש מערכתית, שגם היא סוג של פצצה מתקתקת.
התיאום הביטחוני מול הפלסטינים מנוהל בימים אלה בשקט וביעילות על ידי צה"ל, והוא ההבדל בין הידרדרות מבוקרת לבין אינתיפאדה. ודווקא בימים האלה נהרג איש כוחות הביטחון הפלסטיני. אין לי מושג מה היה המודיעין המדויק שקיבל מי שירה בו. הסיפור ששווק לציבור הוא ש"אחיו היה זורק אבנים, חברו היה מפגע, וכשיצא השוטר מול אלו שהגיעו לביתו הוא נורה". האקדח שלו? אותר אחר כך.
ודווקא בימים של תסיסה מבעבעת נהרס בית מחבל בהוראת שר הביטחון. "בית זה פצצה מתקתקת? הקירות היו בורחים אם הייתם הורסים עוד שבוע או עוד שבועיים?", תהה באוזני כתב וואלה "מקור בכיר", פלסטיני שדוגל בגישה מתונה ביחסים עם ישראל. ואולי הדרישה מחייל צעיר להתנהל באורח קר ומבוקר בחיכוך נפיץ ובסביבה פוליטית רעילה היא מעבר ליכולותיו. נדמה לי שאין חוק שמונע מדרגות בכירות להיות חלק מהכוח הלוחם, ויש בצה"ל מספיק גנרלים כדי לאייש בו־זמנית ובעתות חרום גם 30 ו־40 מוקדי בעירה.
ברור שיש מצבים שבהם אפילו אם הרמטכ"ל עולה על חגור ונשק הוא לא יכול למנוע פיגוע דריסה, שמסווג תחת הכותרת של טרור הקמיקזות. סוג של רסיס ללא חתימה מודיעינית שניתז מהיורה הפלסטינית הרותחת: פלסטיני בן 24 ממזרח ירושלים דרס 12 חיילי גולני, נמלט, נתפס ונעצר. במחשבו נמצאו פוסטים ברמת העוינות של הפוסטים שכותבים אלפי צעירים פלסטינים. האם הצורך במניעה יגרום לכך שנעצור את כולם? והאם המניעה היא להרוג כל פעם קורבן מזדמן למען יראו וייראו?
התשובה האמיתית לטרור היחידים היא לנהל את הסכסוך לא רק ברמה הצבאית אלא גם ברמה המדינית והפוליטית. הבעיה: אין כיום בדרגים המחליטים לא מדינאים ואפילו לא פוליטיקאים, אלא עסקנים שנלחמים על כיסאותיהם. הבעיה הספציפית היא היחסים בין בנט לנתניהו. הפגנת היד החזקה של בנט, כמו הריסת בתים (שהיא בסמכותו), היא כיום חלק מקמפיין בחירות נגד שאיבת המנדטים של נתניהו, שמצדו נלחם בבנט לטובת הקטנת הפער בינו ובין כחול לבן.
אשכנזי, דגן ודיסקין צפצפו על ברק ונתניהו ומנעו סבב דמים, כיום תורו של אביב כוכבי לצפצף על נתניהו ובנט, או בלשונו של נשיא המדינה אל קציני צה"ל: "השיטו את ספינת הביטחון בתבונה והתעלמו מהשפעות גורמים לא ענייניים".
ובתוך הכאוס האלים הזה אי אפשר ללא אתנחתה קומית: בעקבות המהומות שגרמה עסקת ההונאה קבע ג'ארד קושנר כי "עבאס אחראי לגל האלימות". איך קושנר יודע? "מי שמוכן למדינה לא קורא לימי זעם" וחוצמזה, על פי עדותו שלו, הוא קרא 25 ספרים על המזה"ת.
כישלון מובטח
ועדיין, האירוע הביטחוני המשמעותי ביותר התחולל השבוע בצפון. איירבוס אזרחי שהחל לנחות בשדה התעופה בדמשק הוזהר שמטוסים ישראליים בדרך לתקיפה, ונמלט לשדה אחר. משרד ההגנה במוסקבה גינה בחריפות את התקיפה. זיכרון הפלת מטוס תובלה רוסי בטיל סורי צרוב בזיכרון הסלבי של הרוסים. טיל יירוט סורי, לטענתם, שעקב בספטמבר 2018 אחרי 16F ישראלי בעזרת מכ"מ סוללת 400S רוסית, הפיל את מטוס התובלה הרוסי. באותה שנה כזכור הופל גם 16F ישראלי, וכל זה לא מנע מחיזבאללה ומסוריה להתחמש ללא הרף חרף התקיפות, ולדרג הפוליטי בישראל אין תשובה של ממש למעט יאללה עוד יום של ציד יתושים במקום לייבש את הביצה.
מי שלא לומד ומפיק לקחים מן ההיסטוריה נידון לחזור עליה, וזה בדיוק מה שקורה כיום. במלחמת ההתשה התנהלה מלחמה של ממש בין חיל האוויר למערכות הגנת הנ"מ המצרית בחסות ברה"מ. ככל שחיל האוויר תקף, כך שכללו הסובייטים את מערכות היירוט. בהמשך הם לקחו חלק פעיל בהפעלת מערכי ההגנה. מטוסים רוסיים הופלו ב־1970 על ידי מטוסי קרב של חיל האוויר (גאווה, אופוריה), אבל במערכה הכוללת בין חיל האוויר לנ"מ הרוסי־מצרי, הוכה חיל האוויר, ומדינת ישראל נכנעה לדרישה הבינגושית להפסקת אש.
ב־1971, בחסות אותה הפסקת אש, קידמו המצרים את מערכי הטילים שהבטיחו מטרייה אווירית לטובת צליחת התעלה במלחמת יום כיפור. גם שם הוכה חה"א הישראלי. "הטיל כופף את כנף המטוס" כלשון עזר ויצמן (ראו ספרו של בוריס דולין, "חומת סואץ"). הסיפור הזה חוזר על עצמו כיום בחזית הצפון. חיל האוויר "מנצח" ומתאמן על רטוב לקראת המערכה הגדולה, והרוסים מעורבים יותר ויותר בשדרוג ואימון מערכי ההגנה של סוריה.
הגינוי הרוסי הזועם לפעילות חיל האוויר בשבוע שעבר נשמע כמו רישיון למעורבות רוסית פעילה, בדיוק כפי שהתגלגלנו במלחמת ההתשה. ברוכים הבאים למבחן בהיסטוריה מועד ב'. הכישלון מובטח. לשני הצדדים. ובינתיים הפכה הזירה הצפונית למגרש משחקים על יוקרת התעשיות הביטחוניות בישראל, ארה"ב, רוסיה ואיראן. הצבאות הנלחמים תורמים לקמפיין השיווק שאמור להוכיח לקונים פוטנציאליים למי יש סחורה טובה יותר ובשר התותחים של מי זול יותר.