תימהון אוחז באדם שמביט במציאות בישראל. אנחנו במערכת בחירות שבה אנשים שבדרך כלל הם הגונים והגיוניים, מתנהגים כאילו הם בסשן צעקות בוועד הבית. נושא הדיון וטובת הבניין לא מעניינים אף אחד, ולכל דיון נכנסות שנאות משפחתיות שמערפלות את המוח.
מה שמעניין במערכת הבחירות הזו בישראל הוא שהמוח, שלא חושב בהיגיון אלא על פי רגשות, משויך דווקא לקבוצה שההיגיון שלה הביא אותה להישגים נאים בחיים.
ניקח לדוגמה כינוי אחד שנפוץ במערכת הבחירות הזאת. בין ביטויי השנאה הלא רציונלית, אנחנו פוגשים גם את הביטוי “כישלוניהו”. אחרי שהתגלגלנו על הרצפה מרוב צחוק ושנינות, אני שואל: למה לומר דבר כזה? כישלון? הרי אי אפשר להתעלם מההישגים של נתניהו. הייתי מקבל אם תגידו: “אנחנו יודעים שיש לנתניהו הישגים, אבל לצערנו אנחנו לא משתלטים על התיעוב שלנו כלפיו”.
תגידו אפילו: “הרי אנחנו לא עיוורים גמורים, אנחנו רואים את ההישגים, אבל יש לנו בעיה ערכית עם מה שעלול לעלות מכתב האישום, שכן ייתכן שנתניהו יימצא אשם. ליתר ביטחון, אנחנו מעדיפים להחליף אותו”.
אגב, לא אאמין לכם אם תטענו שנתניהו לא יכול לנהל את המדינה ואת המשפט גם יחד. כבר ראינו שהוא יכול יופי. אחרים אולי לא יכולים, אבל ביבי מסוגל לנהל תוך כדי זה אפילו עוד מדינה בינונית נוספת מהצד. גם כושר העבודה הזה הוא הישג, אבל לעולם לא תשמעו מתנגד ביבי מזכיר עובדה זאת.
מה מזיק לכם להודות בהישגים? המשחק שקוראים לו בחירות איננו מי מנצח בוויכוח ומקבל מכך סיפוק פנימי, אלא האם הפתק שלך בקלפי יביא להצלחת המדינה.
מותר להצביע נגד נתניהו, אבל בחירה רגשית שנוגדת היגיון אינה הדרך הנכונה. אסור לכם, בוחרים יקרים, להתעלם מאמיתות ומעובדות כדי להצדיק את הבחירה שלכם. האם ככה אתם עושים גם בשאר השיקולים שלכם בחיים? אני לא חושב. כי התרסקות כתוצאה מהתנהגות כזו היא די בטוחה.
יש כאלה שמכירים בהישגים של נתניהו, הם לא מתעלמים מעובדות, אבל ההישגים האלה לא מוצאים חן בעיניהם. הייתי מצפה מהם שכך הם ינסחו בהגינות את עמדתם: “נכון יש לנתניהו הישגים, הכלכלה פורחת, אין אבטלה, השקל בשמיים והשמיים פתוחים. ברם לצערנו יש לו הישגים שאנחנו לא מרוצים מהם: ההתנחלויות פורחות וגדלות.
ועוד בעיה – יש לישראל בראשות נתניהו הישגים מדיניים. ארצות הברית העבירה את השגרירות לירושלים, הכירה ברמת הגולן כחלק מישראל והכריזה שאין אי־חוקיות בהתנחלות. זה מעצבן.
אנחנו מעדיפים הישגים לפלסטינים. אנחנו מסבירים שנים בביטחון שככה הפלסטינים יהפכו לעם של ג’נטלמנים ויהיה שלום. לכן לא נצביע לנתניהו”. אני מקווה שניסחתי בהגינות ובלי יותר מדי לעג צורת חשיבה כזו.
הכל מתקבל על הדעת, אבל לא מצב שבו צווחים שלביבי אין הישגים. יש עיתונאים ביביפובים שאפילו אם תהרוג אותם, לא ידווחו על הישגים של נתניהו. אם הם יספרו את האמת, הם יושמצו כמסייעים לקמפיין של ביבי.
כל קורא עיתונים, כל מאזין לרדיו וצופה בטלוויזיה יודע על מה אני מדבר. אם דיווח על הישג של ביבי מתרחש בטעות, מיד למחרת יותקף המדווח על האובייקטיביות חסרת האחריות שלו. זה לא יקרה לו שוב.
הגוף שלו יפתח חיסון נגד כל דיווח עובדתי על הישג של ביבי. לו היו מצליחים לפתח נוגדן כה יעיל נגד הוירוס קורונה הוא היה מחוסל מזמן.
התקשורת האנטי־ביביסטית מבטאת בדייקנות את הלך רוחו של הציבור שלא מוכן לשמוע על הישגים של נתניהו. הבייס הזה לא השתנה הרבה מאז ימי "רק לא בגין".
בחלקו הוא כולל אנשים איכותיים בכל שאר חלקי המוח שלהם. הם חושבים באופן שקול והגיעו להישגים בחייהם בזכות הראייה הנכוחה שלהם בשאר השטחים. אז איך קורה שבתקופת בחירות הם פתאום לא מסוגלים לחשוב בהיגיון ובהגינות, ולא מסוגלים לנטרל את הרגשות שמובילים אותם? זו אחת החידות של הטבע האנושי.
אפשר לכנות זאת תסמונת יששכר. נעמה יששכר, שסיבכה את כולנו וחולצה מהכלא הרוסי על ידי נתניהו, אומנם הודתה לכולם, אבל להודות לביבי? זה הרי בלתי אפשרי. החיסון עבד, היא שכחה. לא אתמה אם מחר נעמה המשוחררת, או מישהו שדומה לה, יכתבו טוקבק בלי להרהר פעמיים: כישלוניהו!