ההיסטוריה הפוליטית של ישראל מלמדת כי כמעט לפני כל מערכת בחירות יש הנוהגים להציג אותן כבחירות מכריעות, היסטוריות וגורליות. אך הפעם נראה לי שמיותר לנופף ברטוריקה כל כך מנופחת. דומה שכבר ניצלנו את מיטב היכולת הרטורית שלנו כדי להביע את הסלידה שהציבור חש נוכח התנהלות המערכת הפוליטית, ובמיוחד נוכח ההתנהלות המופקרת, חסרת המעצורים, הברוטלית, הפלגנית והמסכסכת של ראש הממשלה הזמני בנימין נתניהו.
דבר לא התחדש בחודשים שחלפו מאז הבחירות ב־17 בספטמבר 2019. המפלגות, המועמדים, הרשימות והפרשנים חזרו לעייפה על ההכפשות, ניתחו את מה שמצטייר כתיקו בין הבלוקים, ניסו לזנב זה בזה, התעלקו על הרשימה המשותפת - שהפכה להיות יעד ההתקפה של כמעט כל המערכת הפוליטית - ובעיקר נמנעו מלעסוק בסוגיות היסוד, שחייבות להיות הבסיס לתוכנית הפעולה של הממשלה הבאה.
ההכרעה שעומדת על הפרק היא בראש ובראשונה בין שני גושים. גוש נתניהו, המורכב מהליכוד, ימינה והמפלגות החרדיות, מול גוש גנץ, המורכב מכחול לבן והעבודה־מרצ־גשר. הערבים, לפחות כרגע, נמצאים בשולי הוויכוח. אף אחד מהגורמים המרכזיים לא רוצה להיראות בחברתם. כחול לבן, לכאורה מפלגה יותר סובלנית המכירה באוכלוסייה הערבית כחלק לגיטימי של המדינה - חוזרת שוב ושוב על התחייבותה לא לשתף פעולה בהקמת ממשלה עם הרשימה המשותפת.
ישראל ביתנו חיה בעולם משל עצמה. מהי הטקטיקה שעל פיה יתנהל אביגדור ליברמן יום לאחר הבחירות - את זה הוא מקפיד לשמור לעצמו, אף שנטיית לבו ברורה: ליברמן מאס בנתניהו, והואיל והוא איש אמין שדבק בהתחייבויותיו, אני מאמין שברגע ההכרעה יטה את הכף - אם יהיה בידיו הכוח הפוליטי לעשות כן - לטובת כל מועמד שאיננו נתניהו.
אי אפשר שלא להסכים עם המסקנה ששום עניין זולת שרידותו של נתניהו לא באמת עמד על סדר היום הציבורי, ולא גרם לציבור להתרגש, להסתקרן, לצפות, לקוות, לחשוש, להתאכזב ולמחות. לרגע היה רושם שפסטיבל "תוכנית המאה" של דונלד טראמפ יחזיק מעמד בתודעה הציבורית, אך הוא התנדף במהירות כלעומת שבא. מבצע ההצלה של נעמה יששכר היה שווה כמה שידורים ישירים במהדורות החדשות, ותוקפו פג כמעט יחד עם נחיתת הבואינג שבו טס ראש הממשלה הזמני עם הקיסרית המנהלת אותו בשדה התעופה בן־גוריון.
גם המצב בדרום לא הצליח לעורר דיון על תבונת המדיניות הביטחונית והאסטרטגיה של ישראל כלפי עזה. הניסיונות הנואשים של שר הביטחון הזמני והמקרי נפתלי בנט להציג תפיסת עולם חדשה בדרום אפילו לא זוכים לכיסוי תקשורתי מינימלי. בנט יודע שתוכניותיו הן אוסף של ססמאות שחוקות שאין מאחוריהן שום בסיס של מדיניות מושכלת, אחראית, שעל פיה עשויה לנהוג ממשלה כלשהי בישראל. אפילו לא ממשלה שבנט יהיה חבר בה, ואני מקווה שלא.
לרגע אחד קצר, יומרני וחצוף, חשבתי שאני עומד להיות נושא במערכת הבחירות. הרי ראש הממשלה הזמני הכריז שבעבר הסכמתי לתת את הכותל המערבי לפלסטינים, ומי יודע לאילו דברים נוראיים אני עשוי להיות שותף אם חס וחלילה אפגש עם אבו מאזן.
ניחוח ידו של ערפאת הלוחץ את ידו של נתניהו עוד לא התפוגג. העם הפלסטיני לעולם יזכור לנתניהו בהכרת תודה את התרומה הנדיבה שנתן להם: חברון, העיר ההיסטורית שהיא חלק מהאדמה המקודשת ביותר בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי, שאותה העניק לערפאת. אין פלא ששניהם דיברו זה על זה באהבה, ונתניהו אמר על ערפאת, כשהוא לוחץ את ידו בהתלהבות, שאכן מצא סוף־סוף חבר.
אני מכיר את נתניהו עשרות שנים, ומעולם לא שמעתי אותו אומר על מישהו ברוך ובחיבה כל כך גדולים שהוא חבר. לכן הייתי סקרן לראות מה ימטיר עליי מתוך ארסנל ניבולי הפה שלו. בוגד? ברשימת הבוגדים של נתניהו יש סדרה די מרשימה של אנשים. זה כמעט עלבון לא להשתייך אליה.
ראש הממשלה הזמני זיכה אותי בכמה חרפות, אך גם עניין זה כבר התנדף מהתודעה, וכלל לא ברור אם הצליח לחלחל אליה מלכתחילה, ואם כן, האם הציבור סבור שהפגישה עם אבו מאזן היא אכן שפל היסטורי, או אולי דווקא מעשה של תבונה מדינית ואחריות ממלכתית, שנתניהו וחבריו לחלוטין אינם מכירים.
אפילו וירוס הקורונה מתחיל להלך עלינו שעמום, וכמו יתר הדברים, לא מצליח להחזיק מעמד בתוך המהומה התקשורתית.
אך בסוף, בכל זאת צריך להשיב כיצד על אדם אחראי לנהוג בעוד פחות משבועיים. אני מקווה שאין אדם בישראל שיתחמק מהצורך לקבל החלטה ויימנע מהגעה לקלפי. בבחירות האלה חייבים להשתתף. לא 60% ולא 70%, אלא למעלה מ־90% מבעלי זכות הבחירה חייבים להגיע ולהכריע.
מה תהיה ההכרעה? אני חושש מאוד שהיא לא תביא להגדרה של מדיניות ישראלית ברורה באף אחד מהנושאים החשובים שמחייבים אותנו לנקוט עמדה ברורה וחדה. כאמור, המצב הביטחוני, המהלכים המדיניים, מדיניות החינוך, הרפורמה בבריאות, הקצאת המשאבים הדרושים לטיפול בבעיות התנועה בכבישים - כל אלו לא עלו לדיון פומבי, בהיר ונחרץ, ואין סיבה להניח שאחרי הבחירות זה יקרה.
רק דבר אחד יוכרע ב־2 במרץ: האם נשוב להיות מדינה נורמלית, שמתנהלת עם הישגים וטעויות, הצלחות וכישלונות, פחדים מוצדקים ולעתים מופרזים, או שנמשיך את מסע הטירוף, גסות הרוח, ההסתה, הפלגנות, האלימות המילולית, מסע עבודת האלילים המחליא, הפגנות הנאמנות לרום הודו ראש הממשלה הזמני, לרעייתו המוזרה ולבנו המטורלל.
ב־2 במרץ נצטרך להכריע אם אנחנו מוכנים להמשיך לערער את היסודות הבסיסיים ביותר של הגינות אנושית, סובלנות, איפוק, כבוד הדדי, כבוד לזולת, קבלת האחר והשונה - או שהגענו לנקודה שבה נאמר: עד כאן.
אין דרך אחרת להגיד זאת, אלא להצביע עבור גוש כחול לבן. אני אומר ואחזור ואומר: לא רק שאינני חבר במפלגות אלה, אלא שחלק ממנהיגיהם וכמה מחבריהם אינם בדיוק האנשים שהייתי מעדיף לראות בקדמת הבמה הלאומית שלנו. בדיוק כפי שרבים מהם חושבים עליי, וחשבו עליי בזמנים אחרים, וזה בהחלט לגיטימי ומתקבל על הדעת.
לא תמיד ההצהרות וההודעות של נציגי גוש כחול לבן ערבות לאוזניי. לא לגמרי ברור לי מה עמדתם בכמה מהנושאים שמניתי ואשר נראים לי מכריעים באשר לעתיד המדינה. גוש כחול לבן איננו מופת של תבונה, ניסיון, יכולת וכישרון. אבל הוא נורמלי. אני מכיר את רוב מנהיגיו וחבריו. חלקם אהובים עליי מאוד, מאחרים אני מסתייג. לדעתי כולם ראויים, הגונים ובעיקר - נורמליים ויציבים.
אל מול טירוף המערכות בגוש השני, בני גנץ, משה (בוגי) יעלון, גבי אשכנזי, יאיר לפיד, אורנה ברביבאי, מיקי חיימוביץ', עפר שלח, רמי בן ברק ורבים אחרים הם אנשים מאוזנים, יציבים ונורמטיביים. ייתכן שלא יהיה בהם אותו חוסן פנימי ואומץ לקבל החלטות היסטוריות שישנו פני מציאות וייצרו אופקים חדשים של תקווה.
אולי נזדקק לעוד תקופת הבשלה עד שנגיע לכך. אך אם השפיות, הנורמליות, האיפוק, הסובלנות והכבוד ההדדי יחזרו למשול במקומותינו - מדינת ישראל תצליח להתמודד עם הווירוס הנורא שמאיים על קיומה, ומקורו לא בסין אלא ממש פה אצלנו.
[email protected]